בדירות פיינהרסט, מייב לקחה יום חופש כדי להכין את החדר שבו ביירון עתיד לשהות בקרוב. זה לא היה חלל גדול, אבל הכנתו העסיקה אותה כל אחר הצהריים. אחרי ארוחת הערב, מייב החלה לדפדף באינטרנט בחיפוש אחר מצעים. המחירים בחנויות המקומיות היו גבוהים מדי, בעוד שהאפשרויות המקוונות היו הרבה יותר משתלמות ולא פחות טובות. 'אבל איזה סגנון מר מקדניאל יאהב?' היא תהתה. מתוך נימוס לשותף שלה לחדר בקרוב, היא חשבה להתקשר אליו ולשאול. ואז זה היכה בה - הם אפילו לא החליפו מספרי טלפון. זה לא היה לגמרי באשמתה; ביירון היה כל כך מרוחק לאורך כל תהליך רישום הנישואין שהיא מצאה אותו קצת מאיים. מייב נאנחה, הניחה את מתקן הייבוש ועמדה לחזור לחדרה כשלפתע נשמעה דפיקה בדלת. היא ניגשה במהירות ופתחה את הדלת ומצאה את ביירון עומד בחוץ, נשען על הקיר. פניו היו חיוורים בצורה יוצאת דופן, והבעתו קרה כתמיד. היא הציצה סביב, מופתעת לראות שהוא לא הביא איתו שום מזוודות. "לא הבאת איתך כלום?" היא שאלה, מבולבלת. ההחלטה של ביירון לבוא התקבלה ברגע האחרון. האנשים של גילברט עוקבים אחרי הבית שלו, ולגרום לרופא לבקר שם רק ימשוך תשומת לב לפציעה שלו. גם הנכסים האחרים שלו היו תחת מעקב. לאחר ששקל את האפשרויות שלו, הדירה של מייב הייתה המקום היחיד שלא היה תחת מעקב. "אפשר להיכנס?" שאל ביירון, קולו צרוד. "בטח," ענתה מייב, ופינתה במהירות את הדרך כששמה לב עד כמה הוא נראה לא טוב. ביירון נכנס פנימה, מבטו סוקר את הסלון הקטן אך המסודר ללא רבב. העיצוב היה פשוט אך מקסים - פרחים על השולחן, פעמוני רוח ליד החלון וכמה צעצועים ממולאים מפוזרים על הספה. החלל שידר חום וחיים. למרות גודלו הצנוע, הוא הרגיש נעים ומזמין יותר מהווילה הענקית שהייתה בבעלותו בשכונה היוקרתית ביותר בעיר. לרגע, משהו הבהב בעיניו החומות של ביירון - משהו שהוא לא הצליח לבטא במילים. כאשר נוכחותו הסמכותית של ביירון מילאה את החלל, מייב לא יכלה שלא להרגיש קצת שלא בנוח, למרות שהוא היה עכשיו בעלה. היא גמגמה, "אמ... לא ציפיתי שתבוא הערב. בדיוק סיימתי להכין את החדר שלך אחר הצהריים, אבל לא הספקתי לקנות רהיטים או מצעים עדיין." "אל תטריחי את עצמך," ענה ביירון, מבטו פונה לעברה, עיניו עמוקות וקשות לקריאה. "אני נשאר רק לכמה לילות. אין צורך להתאמץ. חוץ מזה, אני יכול להציע לך מקום טוב יותר לגור בו, כפיצוי." מייב מצמצה, נתפסה לא מוכנה לרגע, לפני שנענעה במהירות בראשה. "אה, לא, לא, אני שמחה לגמרי לגור כאן. אני יודעת שהעבודה שלך מעסיקה אותך, אז אין צורך לעבור את כל הטרחה וההוצאות האלה על משהו כל כך קטן." היא היססה, ואז הוסיפה, כמעט כבדרך אגב, "חוץ מזה, אנחנו נשואים עכשיו. אין צורך להיות כל כך פורמליים לגבי הכל." ביירון בהה בפניה הכנות של מייב והרגיש אי נוחות מוזרה זוחלת פנימה. הוא השתעל ומבטו הוסר. "תראי, למרות שאנחנו נשואים, יש דברים שצריכים להישאר... נפרדים. אבל אם את מתעקשת, בסדר - תעשי מה שאת רוצה." "בסדר..." מייב נשכה את שפתיה, חשה בחום עולה ללחייה וידיה מתחילות להזיע. האווירה בסלון השתנתה, מתח עדין התיישב. "יש לך ערכת עזרה ראשונה?" שאל ביירון, מושך את מבטו בחזרה אליה. "כן, רק שנייה. אני אלך להביא אותה," ענתה מייב, מהנהנת לפני שהלכה לארון הטלוויזיה. היא לא טרחה לשאול למה הוא לא הלך לבית חולים; ברור שהיו לו סיבות. ביירון הנהן ושקע על הספה. מייב מצאה במהירות את ערכת העזרה הראשונה והניחה אותה על השולחן. "צריך עזרה?" "לא." הטון של ביירון היה לקוני כשהרים את חולצתו, וחשף תחבושות סביב בטנו, מוכתמות בעקבות דם. מייב חשה צמרמורת בגופה. "אתה באמת צריך ללכת לבית חולים. אף אחד לא רודף אחריך עכשיו, אז זה צריך להיות בטוח..." מילותיה נשמעו כל כך תמימות שביירון כמעט צחק. אבל בדיוק כשניצוץ של חיוך חצה את שפתיו, הוא נעלם. הוא הבחין במשהו - נקודה אדומה זעירה בפינת הסלון. הוא קם מיד וניגש לארון הטלוויזיה, ותפס דובון קטן. "מה קרה?" שאלה מייב, מבולבלת. ביירון לא ענה. במקום זאת, הוא סובב את ראשו של הדוב, וחשף מצלמת מיני נסתרת תחובה מאחורי עיניו. "מצלמה?" פניה של מייב החווירו. "למה לעזאזל תהיה מצלמה נסתרת בתוך צעצוע ממולא?" הדוב הוצב ישירות מול הספה. מחשבותיה של מייב דהרו. 'האם מישהו צופה בכל תנועה שלי?' "זה הבית שלך - למה את נראית כל כך המומה?" קולו של ביירון טפטף סרקזם כשהוא מעך את המצלמה בידו. עיניו נעשו קרות וחודרות כשהוא ננעץ בה מבט. "מצלמה בעיניים של צעצוע... אני חייב להודות, לא חשבתי שזה בך." הוא כמעט לא האמין כמה בקלות הוא הולך שולל על ידי המשחק התמים שלה. עיניה של מייב התרחבו בחוסר אמון. "אתה חושב שאני שמתי את המצלמה הזאת שם כדי לרגל אחריך? לא היה לי מושג שהיא בכלל שם!" "את ברצינות מצפה שאני אקנה את זה?" קולו של ביירון היה כמו קרח, מלא בוז. "להתחתן עם חתיכת עבודה ערמומית כמוך זה כנראה הדבר הכי טיפשי שעשיתי אי פעם."