"האם להתחתן איתי... הייתה טעות?" מייב חשבה, כשקשר חד, כואב מתהדק בחזה שלה. המילים חדרו עמוק, והותירו צריבה מרה בעקבותיהן, וגל של כעס שטף אותה. היא לא יכלה להתאפק. "איזה לעזאזל נותן לך את הזכות להגיד את זה? אתה בכלל מכיר אותי?" להתמודד עם סיוט שהיא ראתה רק באינטרנט היה רע מספיק; עכשיו, כשהיא מתמודדת עם הספקות של ביירון, מייב חשה תחושה עמוקה של חוסר צדק שוטפת אותה. ביירון עמד להגיב כשסדרה של חבטות אלימות הדהדה בדירה, ואחריה קולו הזועם והמאשים של ג'ף. "מייב! יא כלבה! חיכיתי בעירייה חצי שעה, ואת פה מזדיינת עם גבר אחר! אם לא הייתי בודק את צילומי האבטחה, לא הייתי יודע שגררת איזה בחור רנדומלי למקום שלך! אני יודע שאת שם! תפתחי את הדלת לעזאזל!" קולו של ג'ף היה שאגה מטורפת, זעמו היה כה עז שהוא כמעט חלחל דרך העץ, כל חבטה בלתי פוסקת מציינת את זעמו. ביירון קימט את מצחו ופנה להסתכל על מייב. היא הייתה על סף דמעות, עיניה אדומות ונפוחות מלהחזיק אותן בפנים. הוא צפה בה מקרוב, ניצוץ של הבנה חולף על פניו. 'אז היא לא שמה את המצלמה? אולי טעיתי לגמרי...' הוא חשב. מייב לא שמה לב למבטו של ביירון; היא הייתה ממוקדת מדי בדלת שעכשיו רעדה תחת התקיפה האלימה של ג'ף. פניה החווירו כשהיא נאבקת במצב. ג'ף מעולם לא היה טיפוס סבלני, במיוחד כשהוא כועס או שיכור. 'הוא יכול להיות אלים על הדבר הכי קטן. כשביירון פצוע ורק שנינו כאן, לתת לג'ף להיכנס עלול להיות קטלני,' היא חשבה, חרדה אוחזת בה. בחוץ, ג'ף המשיך לצעוק, קולו היה תערובת נוהמת של זעם ומרירות. "יא זונה! לא פלא שאת משחקת אותה צנועה, מתנהגת כאילו את נעלה בזמן שאת מתגנבת עם איזה בחור רנדומלי מאחורי הגב שלי! חושבת שאת יכולה פשוט לא לפתוח את הדלת? בסדר!" רעש חזק ורועם הדהד כשמשהו כבד טרק בדלת, וטלטל את הקירות. עוד כמה מכות ברוטליות הגיעו לאחר מכן, ואז, במכה סופית מנפצת, הדלת התנפצה וקרסה פנימה. מייב קפצה לאחור באופן אינסטינקטיבי, ונתקלה בביירון. כשנזכרה בוויכוח המוקדם שלהם, היא משכה את עצמה במהירות, אבל ידו הגדולה נשלחה החוצה, תפסה אותה ומשכה אותה מאחוריו. קולו היה רגוע אך פלדה כשהוא ציווה, "תישארי מאחור." מייב קפאה לרגע, ליבה דופק בחוזקה, וכשהיא התעשתה, ג'ף כבר פרץ לדירה. כשהוא אוחז במוט מתכת, פניו מעוותים מזעם, עיניו של ג'ף בערו בארס כשהוא ירק על הרצפה. "יא בוגדים מלוכלכים! באמת חשבתם שדלת נעולה תשאיר אותי בחוץ?" הבעתה של מייב התקשחה. "ג'ף, אתה זה שבגד קודם. כבר אמרתי לך שזה נגמר. עם מי אני נמצאת עכשיו זה לא עניינך המזדיין—" "סתמי את הפה המזדיין שלך!" ג'ף שאג, זעמו גואה. "אני אטפל בחרא הזה קודם, ואז אני אטפל בך, יא שרמוטה!" הוא הניף את מוט המתכת בכוח רב, מכוון ישר לראשו של ביירון, מכה שיכולה לגרום נזק רציני - או גרוע מכך, להרוג. פניה של מייב החווירו כסיד, ליבה דופק בפחד. היא בקושי הצליחה לצעוק, "מר מקדניאל, תיזהר!" בדיוק כשמוט המתכת הגיע, יד חזקה נשלחה החוצה, ועצרה אותו באמצע התנופה. ביירון עמד שם, לא מוטרד, עיניו קרות ומלאות בבוז כשהוא בוהה בג'ף. שרירי זרועו התהדקו, חזקים ומוגדרים, כשהוא אחז במוט כאילו הוא לא שוקל דבר. בתנועה מהירה אחת, הוא סובב את גופו ותפס את זרועו של ג'ף, ומשך אותה לאחור בתנועה מהירה וברוטלית. קול חריקת עצמות חולני מילא את החדר, ואחריו צעקתו החודרת של ג'ף. אבל ביירון לא סיים. רגלו נשלחה החוצה, והנחיתה בעיטה אכזרית בחזהו של ג'ף. המכה הייתה ברוטלית; קול הפיצוח החד של הצלעות הדהד באוויר. לג'ף אפילו לא היה זמן לגנוח לפני שהוא קרס על הרצפה, מחוסר הכרה. תנועותיו של ביירון, לעומת זאת, פתחו מחדש את פצעיו. הוא עיוות את פניו, פניו נעשו חיוורים יותר ויותר. מייב שמה לב מיד ורצה אליו, מבלי להעיף מבט בג'ף, ששכב ללא תנועה על הרצפה. "קרעת את הפצע שלך? אנחנו צריכים להגיע לבית חולים?" "אני בסדר," ביירון נאנח, אבל עיניו פנו שלא במתכוון למחשוף של מייב מבצבץ מתוך כתונת הלילה שלה לפני שהוא העביר במהירות את מיקודו בחזרה לג'ף. "מה אנחנו אמורים לעשות עם חתיכת הזבל הזאת?" קולו היה קר ומזלזל, כאילו ג'ף היה לא יותר מאשר אשפה שמחכה להיזרק. מייב חשה חיוך קטן ולא צפוי נמתח על שפתיה, אבל הוא דעך כשהיא הביטה סביבה על הדלת השבורה וההרס בסלון שלה. היא רעדה במחשבה על מה שיכול היה לקרות אם ביירון לא היה מגיע. המחשבה על כך שג'ף צופה בה כל יום גרמה לעור שלה לזחול ולבטנה להתהפך. 'תודה לאל שמעולם לא התחתנתי איתו,' היא חשבה, נושכת את שפתיה, ומנסה להתייצב. כשמייב התאוששה שוב, היא הבחינה בביירון בטלפון, רגוע ואסוף כשהוא דיבר. "כן, תגמרו עם זה ותביאו את זה. מהר." מייב מצמצה, מבולבלת. עשר דקות לאחר מכן, הגיעו שומרי הראש של ביירון. הם צילמו תמונות במהירות, אספו ראיות וגררו את ג'ף לתחנת המשטרה. הם גם תפסו את המצלמה הנסתרת ואת מוט המתכת - ראיות מפתח. לא הרבה אחרי ששומרי הראש עזבו, הגיע צוות של עובדים כדי להתקין דלת חדשה. הם עבדו ביעילות במשך כחצי שעה, ובקרוב, הדלת הייתה מותקנת היטב במקומה. מייב, אסירת תודה על עבודתם הקשה, רצתה להציע להם משהו לשתות, אבל לפני שהיא הספיקה לומר מילה, הם כבר הלכו, והותירו אותה בלי מה לעשות מלבד לנטוש את המחשבה. היא הביטה בדלת החדשה לגמרי וחייכה. "הדלת הזאת נראית די מוצקה. היא לא אמורה להישבר כל כך בקלות בפעם הבאה, נכון?" ביירון, שזה עתה סיים לבדוק את המנעול, הרים גבה לעברה. "הם לא אמרו לך? הדלת הזאת עשויה מאותו חומר שמשתמשים בו לכספות. צריך פצצה כדי לעבור אותה." לסתה של מייב נפלה. "זה לא קצת מוגזם לדירה קטנה כמו שלי?" 'הדירה הקטנה והזולה שלי מקבלת את אותו יחס כמו כספת בבנק? זה פשוט מטורף,' היא חשבה. ביירון השמיע צחקוק נמוך, אבל אז פניו החווירו לפתע, וטיפות זיעה החלו להיווצר על מצחו.