מייב מיד חשה שמשהו לא בסדר. "הפצע שלך שוב עושה בעיות? הרגע אמרת לי שהכל בסדר. זאת הגרסה שלך ל'בסדר'?" בלי לחכות לתגובה מביירון, היא תפסה את זרועו והובילה אותו חזרה לסלון. "אתה מסרב ללכת לבית חולים, אבל אני יודעת דבר או שניים על עזרה ראשונה. אם לא אכפת לך, אני יכולה לעזור." ביירון קימט את מצחו, אך לא התווכח הפעם, ופלט נהמה חלושה של הסכמה. מייב הובילה אותו לספה והרימה בזהירות את חולצתו כדי לבדוק את הפצע. נשימתה נעתקה כשראתה את התחבושת על בטנו, ספוגה בדם. 'הפצע כל כך קרוע, ובכל זאת הוא הצליח להפיל את ג'ף במכה אחת. הוא באמת כל כך חזק, או שג'ף פשוט כל כך חסר תועלת?' תהתה. היא הניחה למחשבות האלה בצד והחלה לפתוח את התחבושת, קולה רך ומרגיע. "אני אשתדל להיות עדינה ככל האפשר. אם זה כואב, פשוט תגיד לי." עיניו של ביירון נשארו נעוצות בה. פניה היו כל כך קרובות לפצע שלו שהוא יכול היה להרגיש את נשימתה החמה והעדינה על עורו. 'היא בטח בדיוק התקלחה' - הוא קלט ניחוח קלוש של שושן לבן, קליל ומרגיע. עם כל תנועה זהירה, נדמה היה שהניחוח מתקרב, ממלא את האוויר סביבם. הזמן כאילו נמתח, תלוי ברגע האינטימי הזה. "סיימתי," אמרה מייב לבסוף, ונסוגה לאחור בחיוך מרוצה לאחר שסיימה את התחבושת החדשה. "פשוט תשמור על זה יבש ותימנע מכל דבר פיזי מדי, או שתקרע את זה שוב." ביירון בלע בקושי כששמע את הוראותיה העדינות. "אני מצטער שהגעתי למסקנות נמהרות קודם לכן," אמר, קולו נמוך אך כנה. מייב מצמצה, מופתעת מההתנצלות הבלתי צפויה. היא הביטה למעלה ופגשה את עיניו החומות העמוקות. הן היו רגועות, כמו בריכה שקטה, אך החזיקו באיכות מרוחקת ובלתי ניתנת להשגה, כמו אורו של כוכב רחוק - מסתורי ובלתי אפשרי לתפוס אותו במלואו. לבה החסיר פעימה. "זה... זה בסדר. לא היה לי מושג שהאקס שלי עומד מאחורי כל זה, אז אני מבינה למה חשבת את הגרוע ביותר." היא רצתה להרגיע אותו שזה באמת לא משנה, שהיא לא הוטרדה מזה כל כך. אבל המילים נתקעו בגרונה. כל התסכול, הכעס, הפחד וחוסר הוודאות שהיא קברה עמוק בפנים התנפחו כמו בלון. ההתנצלות הפשוטה של ביירון הרגישה כמו סיכה, שגרמה לכל זה להתפוצץ לרווחה. רגשות שטפו את מייב, וגרמו לעיניה לבעור ולעקוץ עד שהיא בקושי הצליחה לעצור את הדמעות. ואז, לפתע, החדר צלל לחושך - החשמל פשוט הפסיק. הדמעות שמייב נאבקה כל כך קשה לעצור זלגו ברגע אחד, וירדו בשקט על לחייה. "זה בסדר, באמת. זה קורה כל הזמן כאן. החשמל אמור לחזור בקרוב," מלמלה מייב, קולה מתוח כשניסתה להרגיע את ביירון, ואילצה את עצמה להישמע יציבה. היא בכתה בשקט, פניה היו רגועות מלבד הדמעות שנאספו בעיניה. כמה טיפות חמות ניתזו על גב ידו של ביירון, וחשפו את החזות החיצונית שלה. 'ברצינות? ההתנצלות שלי הפחידה אותה כל כך שהיא בוכה? מה לעזאזל?' חשב ביירון, תסכול ניצת על פניו. הוא הידק את שפתיו לקו דק והתרחק לפינה כלשהי של הסלון. מייב עשתה כמיטב יכולתה לשמור על איפוק, נחושה לא להראות לביירון כמה פגיעה היא מרגישה. אבל בדיוק אז, האורות הבהבו וחזרו. מופתעת, היא הציצה למעלה, עיניה האדומות והנפוחות פוגשות את מבטו של ביירון. הוא עמד ליד מפסק האור, בוהה בה בהבעה ריקה. ואז, ברוגע, הוא כיבה שוב את האורות. "תמשיכי לבכות. אני לא מדליק את האורות בחזרה," קולו העמוק חתך את החושך. מייב נותרה ללא מילים, לכודה בין תסכול לדחף בלתי צפוי לצחוק. באופן מוזר, הכבדות בחזה שלה החלה להתרומם, נמסה כמו בועות סבון שנסחפות עם דמעותיה. לבה הרגיש קצת יותר קל. "אתה יכול להדליק אותם בחזרה עכשיו. סיימתי," היא אמרה. האורות חזרו, ומייב התיישרה כאילו כלום לא קרה. "אני מודאגת שאולי עדיין יש מצלמות נסתרות," היא אמרה, ושינתה במהירות את הנושא. "אתה יכול לבדוק בשבילי?" ביירון הנהן בקיצור. לאחר חיפוש יסודי בחדר, שניהם חשו הקלה כשלא מצאו מצלמות נוספות. מייב דאגה במיוחד לגבי חדר השינה והאמבטיה שלה, אך למרבה המזל, שניהם היו נקיים. כשניגשו לחדרו של ביירון, מייב פתחה את הדלת ואמרה, "לא ציפיתי שתעבור לגור כל כך מהר, אז לא הספקתי להכין הכל. כמו... המיטה שלך." פניו של ביירון נותרו בלתי ניתנות לקריאה כשהביט בה. "אז, אני ישן על הרצפה הלילה?" מייב היססה, וחשבה, 'לתת לגבר פצוע לישון על הרצפה? זה פשוט לא נראה לי נכון. אבל המיטה היחידה היא בחדר שלי.' "מה דעתך ש... נחלוק את המיטה שלי?" פלטה מייב לפני שהספיקה לעצור את עצמה.