"דרך אגב, אני אשלח את מכתב ההתפטרות שלי לתיבת הדואר הנכנס שלך בקרוב. היום הוא כנראה היום האחרון שלי כאן. תודה על הכל בימים האחרונים." מייב הנהנה ברוגע לפירס לפני שיצאה ממשרדו. פירס ישב ליד שולחנו, המום. 'מייב מתפטרת? ומתחתנת? זה חייב להיות איזה שהוא סוג של בדיחה! איך לעזאזל אני אמור להסביר את זה לוואלאס עכשיו?' מוחו הסתחרר. ההחלטה של מייב להתפטר לא הייתה ספונטנית. זה הרגיש כאילו ערפל סוף סוף התפוגג, וחשף נתיב ברור יותר קדימה. להישאר בחברה רק תביא לתסכול אינסופי וללא עתיד. לעזוב היה הצעד החכם. היא הרוויחה סכום נאה מעבודת האיור העצמאית שלה ולא דאגה לאבד את העבודה הזו. כשמייב התקרבה לאזור המשרדים, היא שמעה קטעי רכילות שצפו מבפנים. "שמעת? מייב גרמה לכך שאדון גרייבס נלקח לתחנה. היא לגמרי איבדה את זה?" "אנשים שבאים משום מקום ומנסים להתחתן עם כסף - זה אף פעם לא מסע חלק. היא מתנהגת כאילו היא נעלה, אבל זה לא רק תכנית לדחוף אותו להתחתן איתה?" "טוב, אם הם באמת נפרדו, לא נצטרך להמשיך לדחוף אותה להתפטר ולהפוך לאיזו שהיא אשת גביע. זה מתיש לשמור על המראית עין הזו." התגובה האחרונה הזו פגעה במייב כמו אגרוף בבטן. כל הנידוי והטריקים הקטנוניים שהיא סבלה מהם מעמיתיה - הכל תוכנן על ידי ג'ף. היא הבינה: ג'ף משך בחוטים, השתמש בהשפעה של משפחתו כדי לחבל בה בעבודה, הכל כדי לאלץ אותה להתפטר ולהיות תלויה בו. היא ממש זלזלה עד כמה נמוך הוא ירד. מייב נשכה את שפתיה, כעס רתח ממש מתחת לפני השטח כשנכנסה למשרד, בלי לומר דבר. הפטפוט נפסק בפתאומיות, ועמיתיה נעצו מבטים בשקט מתוח. עיניים זזו בעצבנות כשמייב ארזה את חפציה בנחישות קרה. כמה מהם נראו כאילו הם רוצים לשאול מה קורה, אבל מייב תמיד שמרה על ריחוק. היא לא התכוונה להתחיל להסביר את עצמה עכשיו. בדיוק אז, פירס ניגש אליה. הוא חש בנחישותה לעזוב, וניסה להניא אותה מכך. "מייב, אם תתפטרי עכשיו, זה יהיה סיוט למצוא מחליף בהתראה קצרה. לפחות תשארי עד שנמצא מישהו שישתלט על תפקידייך." מייב רצתה מאוד לעזוב מיד, אבל היא שקלה את דבריו והנהנה. "בסדר, אני אשאר עד סוף החודש." כשנותר קצת יותר משבוע, זה נראה אפשרי. פירס הנהן והתרחק, כבר מחייג בטלפון שלו. מייב התעלמה מהמבטים הסקרניים של עמיתיה והתמקדה בסיום עבודתה. אולי בגלל שהיא עוזבת בקרוב, אלה שבדרך כלל נתנו לה פקודות היו שקטים במיוחד היום. מייב נהנתה מהשקט הנדיר, מיון את העיצובים שלה, מוחה נדד לדרכים שבהן היא יכולה לעזור לביירון להתאושש מהפציעות שלו מהר יותר. אחרי העבודה, מייב עצרה בסופרמרקט כדי לקחת קצת אבקת חלבון, ואז אספה כמה ויטמינים בבית המרקחת לפני שחזרה הביתה. כשקרבה לבניין שלה, ליבה צנח - ולדה הייתה שם, נראית כמו רעם. האינסטינקט הראשון של מייב היה להסתובב, אבל זה היה מאוחר מדי - היא כבר הבחינה בה. "מייב!" קולה של ולדה היה חד בזעם כשסערה לעברה. "איבדת את הראש לגמרי? איך יכולת לגרום לכך שג'ף ייזרק לכלא? את אפילו מבינה שהאח שלך נכנס לתיכון הזה בגלל משפחת גרייבס? אבא שלך עדיין עובד בשבילם! ועכשיו, את הולכת ונושכת את היד שמאכילה אותנו?" זעמה של ולדה היה מוחשי כשהיא אחזה בזרועה של מייב, וניסתה לגרור אותה משם. "את באה איתי לתחנת המשטרה, עכשיו. את הולכת לתקן את זה ולהתנצל בפני ג'ף!" קולה רעד מכעס, אחיזתה התהדקה. מייב נאנחה תחת הלחץ. "אמא! ג'ף שם מצלמות בדירה שלי כדי לרגל אחרי ואפילו ניסה להיות אלים. איך כל זה באשמתי?" עיניה של ולדה להטו כשהיא צעקה, "אז מה? היית צריכה לסבול את זה. אל תשכחי, כל המשפחה שלנו סומכת עליו!" פניה של מייב החווירו מדברי אמה. התסכול העצור שלה סוף סוף התפרץ. "אם כולכם רוצים לסמוך עליו כל כך, אז תעשו את זה בעצמכם. תפסיקו להשתמש בי כקורבן!" ולדה קפאה, ידה מורמת כאילו כדי להכות את מייב. "מה אמרת עכשיו?" מייב עצמה את עיניה באופן אינסטינקטיבי, והתכוננה למכה. אבל הסטירה מעולם לא הגיעה. במקום זאת, יד איתנה יירטה את זרועה של ולדה באמצע האוויר. מייב פתחה את עיניה וראתה את ביירון עומד מולה. עיניה התרחבו באי אמון. "אדון מקדניאל?" ביירון הנהן בקיצור, מצחו מקומט. "מה קורה כאן?" מייב ניסתה לענות, אבל ולדה קטעה אותה בצעקה זועמת. "מי לעזאזל זה? את מתעסקת, בדיוק כמו שג'ף אמר?" כעסה של ולדה היה עצום. "מייב, מי לימד אותך להיות כל כך חסרת בושה וכפוית טובה?" מייב הרגישה שמילותיה של ולדה חודרות עמוק יותר מכל עלבון שספגה מעמיתיה. "שמרי על הטון שלך כשאת מדברת עם אשתי." קולו של ביירון היה קר, וחתך את נאומה הזועם של ולדה. "היחסים שלנו לגיטימיים, וזה לא עניינך."