"אולי לא כדאי שניפגש יותר," אמרתי. דממה השתררה. האוויר התקרר והתמלא במתח. ואז, בקול נמוך מאוד, אשר ענה, "מה?" פתאום הוא עמד, וגם אני. הכל הרגיש כמו חלום, רחוק ומעורפל. לא הצלחתי לחשוב בבהירות. אבל אפילו בערפל הזה, המבט החד והמבוהל של אשר חדר דרכי. "רק לזמן מה," תיקנתי. "עד שאני אוכל לסדר את הראש." "סינתיה." הוא התקרב. הרמתי את ידי. הוא עצר מיד. "אני כל כך עייפה, אשר. פיזית ורגשית. אני לא יודעת מה