"אני מצטערת." הייתי חייבת לצאת. "אני לא יודעת מה אני עושה כאן. אני לא אמורה להיות כאן." השלכתי את שובר המספר שלי לפח ורצתי לדלת. בחוץ, כשדלתות בית החולים נסגרו מאחורי, עצמתי את עיניי וסוף סוף הרשתי לעצמי לנשום שוב. עכשיו הייתי מחוברת לתינוק שלי בסוג של קשר כמעט רוחני. יכולתי להרגיש את נוכחותם גוברת בתוכי. לנתק את הקשר הזה בכוונה עכשיו... לא אוכל להתאושש. לא, לעולם לא אעשה הפלה. לא יכולתי. אבל היו דברים אחרים שיכולתי לעשות. כשננסי דיברה על אפשרויות, אחת מהן הייתה אימוץ. עם אימוץ, יכולתי לקחת את הזמן שלי לשקול את זה, ולעבוד כדי למצוא את המשפחה הנכונה לתינוק שלי. לא אצטרך להחליט כלום עכשיו. הנשימה שלי השתלשלה. לאחר מכן, פתחתי הודעת טקסט לג'וזף. הוא עדיין לא ענה מהלילה הקודם. ידעתי עכשיו שהוא לא יגיב, אבל למרות זאת, הוא ראוי לדעת מה החלטתי. הקלדתי, אני הולכת ללדת את התינוק. לחצתי על שלח לפני שהספקתי להתחרט, וסיימתי את מסך הטלפון שלי. הטלפון זמזם מיד בידי. זה היה מג'וזף. היה כתוב עליו, בוא לחדר שלי ברגע שאתה יכול. בוא נדבר. תקווה התגלגלה בליבי כשג'וזף הכניס אותי לחדר המעונות שלו. התעלמתי מלהסתכל על המיטה, הכאב של אמש עדיין גולמי בתוכי. במקום זאת, המשכתי לעיניי עליו. הוא סגר את הדלת ופנה אליי, אבל מבטו התחמק משלי. הוא הסתכל על התקרה ואז על הרצפה, אבל אף פעם לא עליי. אבל אפילו עם מבטו החמקמק, העובדה שהוא בכלל הזמין אותי לכאן הרגישה כמו צעד חיובי. זה נתן לי את האומץ לשאול, "האם זה אומר שתעזור לנו עם התינוק שלנו?" הוא נשף נשימה חדה. קולו חד כמו פגיון, הוא שאל, "איך אתה יכול להיות כל כך בטוח שזה שלי?" עמדתי דוממת כשהעולם התערפל סביבי. יכולתי לראות רק אותו, ואת האופן שבו הוא הסתכל עליי לבסוף, כאילו הייתי מזיק שצריך להיפטר ממנו. "איך אתה יכול לשאול אותי את זה?" לחשתי, לאחר שאיבדתי את הכוח בקולי. הרגשתי שרגלי עומדות לבוא בקרוב. הוא חיבק את זרועותיו על חזהו, נאחז במרפקיו. "פשוט תעשי הפלה, סינתיה. את צעירה מספיק כדי להחלים במהירות. זה יהיה כאילו זה מעולם לא קרה. אז תוכלי ללדת את הילדים שאת רוצה אחר כך." "לא," אמרתי. "ניסיתי. אני-אני לא יכולה." פניו הוסיפו גועל, ונראו בדיוק כמו בלילה הקודם כשהוא גירש אותי מאותו חדר. באופן אינסטינקטיבי, צעדתי חצי צעד אחורה. הוא הלך אחריי. "לא יכולה או לא רוצה?" לא עניתי, וזה נראה כמאשר את ההנחות הגרועות ביותר שלו. "לא הכרחתי אותך לקיים יחסי מין," הוא אמר, קולו נמוך עכשיו. טורפני. "התחננת בפניי על זה. ועכשיו, מה? את מנסה לדחוף את זה עליי?" הוא שחרר את זרועותיו והחזיק אותן לצדדיו, מתוחות כמו מיתרי קשת, ידיים כמו טפרים. "מה את רוצה ממני, סינתיה? את מנסה לסחוט אותי? את מנסה להשיג כסף להפלה?" "ל-לא, אני –" "יש לך מושג מה יקרה אם השמועה על זה תתפרסם? אליי? לך? אם אחיך ידע, הוא ישנא אותך. אם המעודדות יגלו, יזרקו אותך הצידה." בקושי יכולתי לנשום מהזעם, הפחד ושברון הלב שנחנקו בגרוני. איך לא שמתי לב שג'וזף היה כל כך מלא שנאה מרה? איך הוא יכול לחשוב עליי כל כך נמוך, שאנסה לסחוט אותו? למה זה נשמע כל כך כאילו הוא מנסה לסחוט אותי? לתינוק שלי מגיע יותר מזה. מאשר ממנו. "אתה-אל תדאג," אמרתי, נשברתי רק פעם אחת. "אני אדאג לתינוק לבד. אתה לא צריך להיות מעורב. אנחנו לא נפריע לך." הוא התקרב אליי, ונגמר לי המקום לסגת. כל סנטימטר בתנוחתו, ביציבה שלו ובמילותיו הרגישו כמו איום. "את עדיין הולכת לקבל את זה?" הוא ירק את המילים. הנהנתי. "את! כלבה קטנה וחצופה!" הוא זינק ללא אזהרה, והטיח אותי על הרצפה. רק ידיו שאחזו בעוצמה מלפנים בחולצה שלי מנעו מראשי מלפגוע ברצפה. הוא כרע מעליי, רגליו נטועות משני צידי ירכיי. הוא משך אותי קדימה בחולצה שלי עד שפניו היו ישירות מול שלי. "ניסית רק לגנוב לי את הזרע, נכון?" הוא צעק. עיניו היו פראיות ומסוכנות. מעולם לא ראיתי מישהו כל כך זועם. טפרתי את פרקי ידיו, מנסה לשחרר את אחיזתו. הוא רק אחז חזק יותר, קרע חורים בחולצה שלי. "אחרי בן של אלפא, נכון? כל אחד היה עושה את העבודה, כדי לדפוק ילד לתוךך. ואז היית סופג את הפרס, נכון? כסף ותהילה מובטחים כי לכדת אותי עם הרחם הארור שלך!" הוא היה כל כך כועס, שכמעט ציפיתי שהוא יהפוך לזאב שלו בכל רגע. הזאב שלי עדיין לא הופיע בפניי, אבל יכולתי להרגיש אותה ביבבה הנמוכה בגרוני. החלקתי את ידיי מפרקי ידיו למטה סביב מותניי כדי לכסות את בטני. רציתי להילחם בחזרה, אבל לא יכולתי להסתכן. לא יכולתי לעשות הרבה דברים כאלה, אבל אתן את כל מה שהיה לי כדי להגן על התינוק שלי. "את לא ראויה לשאת את הדם שלי!" הוא צעק לי בפניי. לפתע ניצתה בי שנאה חדה וקרבה כלפי האיש הזה. חשבתי שידעתי שנאה קודם, אבל זה היה כלום לעומת זה. הוא העז את ג'וזף לאיים עליי? יותר מכך, איך הוא מעז לאיים על הילד שלי? הוא שחרר את חולצתי, וגבי פגע ברצפה. ידיו מצאו את כתפיי במקום זאת. אצבעותיו חפרו עמוק בעורי. אוחזת בבטני, עצמתי את עיניי בחוזקה. "תתרחק ממנה!" שאג קול פראי מפתח. בן רגע, ג'וזף נקרע מעליי ונשלח לעוף אל הקיר. הוא נחת על שולחנו והתגלגל על ​​הרצפה. זוג זרועות חזקות עוטפות אותי מהרצפה ומשכו אותי אל תוך נשיאת כלה. החזקתי אותי כנגד חזה שרירי והבטתי למעלה אל תוך עיניו החודרות של מושיעתי. אשר. מצמצתי, אבל הוא לא נעלם. הוא באמת היה כאן. לא הבנתי. הוא היה מרוחק, קר כקרחון ומרוחק. ובכל זאת הנה הוא, מגיע בדיוק בזמן כאילו חלמתי עליו. על הקרקע, ג'וזף זז, גונח. אשר הביט בו, נהם עמוק בגרונו. יכולתי להרגיש את זה רוטט במקום שבו ידי לחצה על חזהו. אשר חיבק אותי קרוב יותר. הוא חיבק את גופי בעדינות, כאילו הייתי מישהו יקר. מישהו שברירי. הצצתי מעבר לכתפו אל הדלת. היא נבעטה בעוצמה כזו, שהעץ התנפץ. חתיכות ממנו פזרו על הרצפה. אשר בטח היה זועם לגרום נזק כזה. מה יכול היה לגרום לו להשתמש בכוח איש הזאב שלו? מיד, הדם התנקז מפניי כל כך מהר, שהרגשתי סחרחורת. ג'וזף צעק. אתה לא ראוי לשאת את דמי! כמה שמע אשר?