חודשיים קודם לכן, אחי דילן הציג לי את אשר. דילן עמד לנסוע לסמסטר שלו בחו"ל. "אשר הוא החבר הכי טוב שלי," אמר לי דילן. הוא פנה לאשר ואמר, "אני צריך שתשמור על סינתיה בשבילי בזמן שאני לא כאן." התרגזתי מכעס. דילן היה כל כך מגונן, הוא תמיד התייחס אליי כמו אל ילדה קטנה. "דילן, אני כבר מבוגרת עכשיו. אני יכולה לדאוג לעצמי." דילן חייך אליי בחיוך רך. "אולי, אבל את תמיד תהיי אחותי הקטנה. את לא יכולה להאשים אותי שאני דואג לך." "אתה לא צריך לדאוג לי." דילן פתח את פיו לדבר, אבל אשר קטע אותו. "אני אשמור עליה," אמר אשר כמו נדר. המתח בכתפיו של דילן נרגע. "טוב. איזו הקלה. תודה." נראה שאף אחד מהגברים לא להוט להקשיב לי. אשר בקושי הסתכל עליי כל הזמן. שמעתי על אשר עוד לפני שפגשתי אותו. המוניטין הקר והמתנשא שלו קדם לו. לא היה לי מושג איך הוא ודילן, תמיד חמים ומחייכים, הפכו לחברים כל כך טובים. בכל מקרה, בכוונה נמנעתי מאשר מאז אותו רגע, ונראה שהוא הסתפק לשמור על מרחק משלו. אבל עכשיו, כשאני עומדת במסדרון, נלכדתי בתשומת ליבו. ובאדיבות הלא אופיינית שלו. לא יכולתי שלא להיות מופתעת מהמעיל שלו ומההזמנה שלו למסיבה. תמיד הנחתי שהוא ישמור עליי רק מתוך חובה. המעיל יכול היה להיות זה. אבל המסיבה? מוזר מדי! "תודה לך על כך," אמרתי. "אבל יש לי כמה דברים משלי לדאוג להם. אולי... אחר כך?" הוא השמיע צליל המהום רך. "את צריכה עזרה במה שאת עושה?" "לא," אמרתי במהירות. הדבר האחרון שהייתי צריכה היה שאשר ירדוף אחריי מחוץ לדלת של ג'וזף. הוא הנהן, קיבל את הסירוב שלי, אם כי לא נראה מרוצה במיוחד מכך. קו קטן חצה את מצחו. הוא... דאג? האם זה אפשרי? "אני אקפוץ למסיבה אחר כך." לא רציתי שהוא ידאג, אם זה מה שקורה. חלק מהמתח שלו נעלם. "טוב." הוא הסתכל עליי שוב, מחזיק את מבטי מספיק זמן כדי שנשימתי תיעתק. הוא היה ללא ספק נאה. מבטו הכחול היה קר ואינטנסיבי. תווי הפנים שלו, חתוכים וגבריים. בתור קפטן קבוצת ההוקי, הוא היה מסת שרירים של כתפיים רחבות ופלג גוף עליון חזק שהצטמצם למותניים צרים. הוא נראה כאילו יצא ישר ממגזין כושר לגברים. אף שנמנעתי ממנו בחודשים האחרונים, שמעתי מה הבנות אמרו עליו מאחורי גבו. הוא היה פופולרי וחזק. כלפי חוץ הוא נראה קר ושחצן... אבל ההתנהגות שלו כלפיי גרמה לי לתהות אם ההערכה הזו לא הייתה הוגנת. "אני צריכה ללכת עכשיו," אמרתי, נאבקת ברצון להתרחק ממנו. אולי בגלל הקשר שלו לדילן, או אולי בגלל האדיבות הבלתי צפויה שלו, אבל הרגשתי בטוחה יותר לעמוד לידו. כאילו הוא המגן שלי, מוכן להגן עליי משאר העולם. כמה מוזר, לחשוב על זה על מישהו שרק עכשיו פגשתי. ובכל זאת, באתי לכאן למטרה, והמטרה הזו ישבה במעונות שלו שתי קומות למעלה. אשר לא אמר שלום, הוא רק הנהן. הנחתי שזה היה מספיק, אם כי הייתי מעדיפה לשמוע את קולו שוב. כשצעדתי לחדר המדרגות המוכר דרך מסדרון לא מוכר, הרגשתי את כובד מבטו עוקב אחריי. כשנעלמתי משדה הראייה שלו, נאנחתי. מכאן, הכרתי את הדרך לחדר של ג'וזף בעל פה. שתי קומות למעלה, ושלוש דלתות למטה. הרמתי את ידי לדפוק, אבל עצרתי ברגע ששמעתי רעשים מבפנים. רעשים כמו הנחירות הקצביות של ג'וזף וגניחה נשית. הדם ניגר מפניי. זה לא יכול להיות מה שזה נשמע. אולי הוא סתם צופה בפורנו או משהו – "או, ג'וזף!" קראה אותו קול גונח. האוויר נחבט מריאותיי. לא, זה לא יכול להיות נכון. לג'וזף היה מוניטין מוצק של אלפא פופולרי ועתידי. הוא היה חלוץ מרכזי בקבוצת הכדורגל, ומעולם לא החמיץ אימון. הוא החזיק דלתות פתוחות לנשים, וכולם אמרו כמה הוא ג'נטלמן. איתי, הוא תמיד לחש מילים מתוקות ורכות באוזניי כשהיינו יחד. הוא החמיא למראה שלי, ולגוף שלי, ולפעמים הוא היה אומר כמה הוא רוצה לשמור אותי עטופה כמו מתנה רק בשבילו. עד היום, הוא החזיר את כל ההודעות שלי, בדרך כלל כולל הרבה לבבות טקסט. אין מצב שהוא יכול לעשות את אותו הדבר עם נשים אחרות. שהוא יכול לישון איתן. ידעתי שג'וזף לא נועל את הדלת שלו, אז ניגשתי לידית ודחפתי אותה פתוחה. אור שולחן עמום האיר את החלל הגדול מספיק כדי שאוכל לראות את הסדינים הסבוכים של המיטה – ואת שתי הדמויות השזורות מתחתיהם. לג'וזף היו פיו על צווארה של אישה אחרת. ירכיו דחפו בין ירכיה הפתוחות. פניה התקמטו בהנאה. בטני צנחה לרצפה. "ג'וזף?" זה לא יכול להיות הוא. זה חייב להיות איזה בחור אחר שנראה בדיוק כמוהו, שלווה את החדר שלו. ג'וזף לא יעשה לי את זה. הזוג קפא. הבחורה, נאנחת, חטפה את הסדין כדי להסתיר את שדיה החשופים. ג'וזף התגלגל ממנה וקם על רגליו ליד המיטה. הוא תפס את השמיכה ועטף אותה סביב מותניו. ג'וזף העביר יד על פניו, מנגב זיעה ממצחו. "את לא יכולה פשוט להיכנס לכאן –" "ג'וזף?" לחשתי שוב, חזה כואב. חייבת להיות איזושהי הסבר לזה. ידו של ג'וזף נפלה. הוא הסתכל עליי כאילו שם לב אליי בפעם הראשונה, ועם הזיהוי הזה, כעס בא בעקבותיו. מצחו הורד. "סינתיה? מה את עושה כאן?" זה היה הקול של ג'וזף. הפנים שלו. הגוף שלו, הולך לכיווננו. לא יכולתי להכחיש את מה שאני רואה יותר. בזמן שהתמודדתי עם גילוי ההריון שלי, ג'וזף היה כאן, ישן עם אישה אחרת. הוא ראה את הטקסט שלי. הוא ידע שאני צריכה לדבר איתו. ובכל זאת הוא בחר לעשות את זה כאן, עכשיו, כאילו לא הייתי חשובה בכלל. "בגלל זה לא ענית לי?" שאלתי. כשההלם הראשוני פג, כעס לבן לוהט החליף אותו. ג'וזף גלגל את עיניו. "אל תנסי להרוס לי את הכיף, סינתיה." "כיף?" המילה מילאה אותי בזעם. בזמן שהייתי לחוצה ונאבקת, חושבת על העתיד, הוא היה כאן, נהנה מהכיף שלו. בלי לדאוג בכלל בשבילי. כמה נאיבית הייתי, לחשוב שאכפת לו. כשבפעם הראשונה התחלנו לצאת, חשבתי שעם אדם כמו ג'וזף לצידי, לא אצטרך יותר את ההגנה והטיפול של משפחתי. שאוכל סוף סוף להתרכז בלגרום לעצמי להרגיש מאושרת, במקום להתמקד בכולם. עכשיו ידעתי את האמת. פגשתי נבל שרק רצה לקחת. מעולם לא היה אכפת לו מהאושר שלי. "לכי הביתה, סינתיה," הוא אמר, קול אכזרי. "נמאס לי מבנות נצמדות כמוך, שצופות בי כל שנייה. את חושבת שאת בעלים שלי? את חושבת שאת יכולה להגיד לי מה אני יכול ומה אני לא יכול לעשות?" הנחש הנבזי הזה. איך הוא מעז להיות כל כך קליל? איך הוא מעז להגיד לי את הדברים האלה? אולי זה היו הורמוני ההריון. אולי זה היה הכעס המסנוור שלי. בכל מקרה, התרוממתי אחורה וירקתי עליו. הוא מצמץ, מופתע מכדי לזוז. ניצלתי את הרגע, כדי להציץ סביבו אל הבחורה שהתחבאה בחצי חדר שלו. "תיזהרי להיבדק למחלות מין," קראתי לה. "ובדקי את הקונדומים אם יש חורים. את אף פעם לא יודעת עם מישהו כמוהו." ג'וזף התאושש לאט לאט. הוא ניגב את הרוק מלחיו. "סינתיה..." "מה שאתה רוצה להגיד, תשמור את זה," אמרתי לו. "נמאס לי ממך. אנחנו גמורים!"