"איך עשית את כל זה?" שאלתי את אשר. אשר משך בכתפיו. "ליוסף יש את אותה סיסמה חלשה לכל חשבונות המדיה החברתית שלו. היית חושב שלמישהו שיש לו כל כך הרבה מה להסתיר יהיה יותר עניין באבטחה. לפרוץ פנימה היה משחק ילדים." לא יכול להיות שזה היה פשוט כמו שהוא גרם לזה להיראות, אבל הביטחון העצמי הקליל שלו גרם לי לתהות אם הוא מסוגל לכל דבר שהוא שם לעצמו בראש. "הוא הוסיף כמה מאות בנות ברשתות החברתיות שלו, חלקן מהאקדמיה, חלקן לא. בקריאת ההודעות שלו, היה די ברור שהבנות לא ידעו אחת על השנייה." אשר נשען על הקיר, נראה רגוע מלבד האופן שבו ידיו היו קפוצות לאגרופים. "הוא אוהב להתגנב עם בנות נאיביות שלא יודעות יותר מדי," הוא אמר. ככה הוא חשב עליי? נאיבית? אבל אז, אולי הייתי. או לפחות, הייתי, לפני שגיליתי את האמת. חיבקתי את זרועותיי סביב המותניים שלי. לא רציתי לחשוב על זה. "מה אתה באמת מתכנן, אשר?" שאלתי. מה הייתה המטרה בלהפגיש את כולנו? הוא ציפה שאיכשהו ניצור קשר? נתיידד? זה נראה לא סביר. "רק חכי ותראי," הוא אמר, ולא גילה דבר. אשר הבטיח לדילן להגן עליי. עד כה, הוא היה מסור להבטחה הזו. לא ידעתי מה יקרה הלילה. אבל, אם לא כלום אחר, יכולתי לסמוך על אשר שישמור עליי. אז זזתי לקיר לידו וניסיתי להירגע ככל שיכולתי. הוא התקרב אליי קצת, מספיק קרוב כדי שזרועו תתחכך בשלי. החום שלו עזר להחליק כל קשרים שנותרו בבטן שלי. ואז, כמה ספורטאים גברים נכנסו לחדר, ואחריהם יוסף עצמו. אחד הספורטאים הנהן לאשר. שני לחץ כוס משקה לידו של יוסף. שלישי, מאחורי יוסף, הרים מצלמה. לאורך הקיר הרחוק, מסך נפרש. מקרן נדלק, ותמונה הופיעה על המסך – לא, שידור. המצלמה שמאחורי כתפו של יוסף שידרה כעת כל תנועה שלו. "אמרתי לו שהמסיבה הזו בשבילו," אמר אשר בשקט לאוזני. "הוא חושב שכולנו כאן כדי לחגוג את ההצלחה שלו." צפיתי במסך כשיוסף שתה עמוקות מהכוס הפלסטיק שלו. לאחר שהוריד אותה, הוא הציג חיוך בהיר והתיישב ליד אחת הנשים בחדר. קולו הנמוך הגיע דרך הרמקולים. "את מגיעה לכאן לעתים קרובות, מותק?" הנערה הטתה את ראשה, מבולבלת. כמה אנחות נשמעו ברחבי החדר. מישהו הפיל את המשקה שלו. עוצמת המוזיקה ירדה. יוסף לא נראה כאילו הוא שם לב, והתקרב אל הנערה. "אם אספר לך סוד, תתני לי לנשק אותך?" הוא לא חיכה לתשובה. "את האישה הכי יפה שראיתי אי פעם." הבטן שלי התהפכה. הוא השתמש באותו משפט גם עליי. מההמולה הגוברת של הקהל, הבנתי שאני לא היחידה. מושא התשוקה הנוכחית של יוסף לעגה לו, ויוסף סוף סוף התחיל להסתכל סביב. מבט על פניהן של הבנות סביבו, זיהוי ניצת על תווי פניו. עיניו התרחבו. הוא התחיל לכיוון הדלת אבל תנועותיו הואטו, היו איטיות. הוא הפיל את המשקה שהחזיק. הוא נשפך על השטיח. "הוא לא הולך לשום מקום," אמר אשר. הסתכלתי עליו. "סממת את המשקה שלו?" אשר לא הכחיש זאת. בנות רבות התקרבו סביב יוסף, קולות עלו. הצחוק המוקדם נעלם לחלוטין. עכשיו היו רק ויכוחים, צעקות – כעס. "אני החברה שלו!" צעקה נערה אחת. "לא. אני!" אמרה אחרת. "מי הנשים האלה, יוסף?" צעקה אחת בפניו של יוסף, קולה מהדהד דרך הרמקולים. "מי אנחנו?" מישהו ענה. "מי אתה?" אבל הכאוס התפוגג במהירות, ככל שהם התווכחו יותר. ציפיתי שהבנות יתחילו להילחם אחת בשנייה, אבל להפתעתי, נראה שהן כמעט התאחדו נגד אויב משותף. יוסף. האיש ששיקר לכל אחת ואחת מהן. נערה אחת סטרה ליוסף על פניו, והשאירה סימן אדום מכוער על לחיו. זזתי בלי לחשוב. השנאה שלי הניעה את רגליי כשצעדתי קדימה, ודחקתי דרך הקהל. כשהגעתי ליוסף, הוא בקושי הצליח להחזיק את עצמו זקוף. "סינתיה," הוא אמר, קולו רועד ופתטי. "סינתיה, בבקשה. רחמים, בבקשה." איפה היו הרחמים שלו כשהוא דחף אותי ארצה? כשהוא צעק בפניי? כשהוא איים על הילד שלנו? הוא לא ימצא כאן רחמים. תפסתי את כתפיו ותקעתי את ציפורניי בעורו, בדיוק כפי שהוא עשה לי. התקרבתי אליו והוא יבב. "זו הנקמה שלי," אמרתי לו באוזן. ואז נתתי לו בעיטה חזקה במפשעה. הוא שאף נשימה חדה והתמוטט. צעדתי אחורה, נעלמת לתוך הקהל. בנות אחרות תפסו במהירות את מקומי. אשר מצא אותי תוך רגע. עם ידו על גב התחתון שלי, הוא הוביל אותי לכיוון היציאה. בחדר המעונות של אשר, ישבתי ליד שולחנו וגללתי בפורומים של בית הספר. פוסטים כבר הציפו פנימה, ודיווחו על הבגידות הרבות של יוסף. כמה שרשורים הפכו ויראליים, עם מאות תגובות בדקה. לחלקם היו תמונות. בנות נפגעות פרסמו כל תמונה מכוערת של יוסף שהן יכלו למצוא עם כיתובים חדים כמו, אני לא מאמינה שבזבזתי זמן על הזבל הזה. במהרה, סרטונים זרמו מהמסיבה. כמה בנות בעטו בו כשיוסף היה למטה. אחרת נתנה לו עין שחורה כשניסה לעמוד. בסופו של דבר הוא התגנב משם לקול לעג וצחוק מלגלג, כדי לרפא את פצעיו באיזו פינה סודית לבדו. זה הרגיש כמו ניצחון. כמו נקמה, שנמסרה כראוי. וזה הכל בזכות אשר. אשר עמד במרכז החדר, צופה בי או צופה במסך מעבר לכתפי. לא הצלחתי להבין מה מהם. אני חייבת לו תודה ראויה. אולי יותר מזה. אז קמתי ופניתי אליו. "לא הבנתי אותך נכון. כולם אמרו שאתה קר ומרוחק. אבל דילן לא היה חבר עם מישהו כזה. אני מצטערת שפקפקתי בך." ליקקתי את שפתיי, והעזתי להעיף מבט כלפי מעלה. "תודה שהיית כמו אח גדול שלי." השתיקה המתמשכת של אשר הפכה למטרידה. "אח גדול?" הוא חזר אחרי, גבה מורמת. הוא סגר את המרחק בינינו בשני צעדים גדולים. הייתי דוממת מאוד כשהוא הרים יד. בעדינות, הוא תחב שערה תועה מאחורי אוזני. קצות אצבעותיו ירדו לאורך צד צווארי, קלות כנוצה. "סינתיה." קולו הנמוך והיציב שלח צמרמורות במורד עמוד השדרה שלי. "אני לא רוצה להיות האח הגדול שלך." גרוני התייבש לפתע, בלעתי בקושי. "אז מה אתה רוצה?" לחשתי. לא רציתי לשבור את הכישוף ששמר את ידו לחוצה בעדינות לפינת צווארי וכתפי. זה היה כל כך לא דומה לאשר שחשבתי שהוא. איפה היה המרחק הרגיל שהוא שמר? אבל אז, שום דבר אחר הלילה לא היה רגיל. למה שזה יהיה? "אשר?" פחדתי שהוא לא יענה. בבקשה אל תסגור אותי עכשיו. הקרח בעיניו הכחולות נמס. "תני לי להיות האבא של הילד שלך."