בלי מילה נוספת ליוסף, אשר הרים אותי מהחדר, דרך גרם המדרגות, ולחדרו שלו. הוא פשוט החזיק אותי לרגע. הדופק שלו היה מהיר, עיניו פראיות. ככל שנשא אותי זמן רב יותר, כך נראה רגוע יותר. בבטחה של זרועותיו, גם אני נרגעתי קצת. לא האמנתי שהוא מיהר להציל אותי. למרות שדאגתי ממה שהוא שמע, התזמון שלו לא היה פחות ממופלא. איך הוא ידע שהייתי שם? האם הוא עקב אחרי יוסף? האם הוא שמע אותי בוכה? למען האמת, לא הייתי בטוחה שאני באמת רוצה תשובות לשאלות האלה. לפחות, לא כרגע, כשאני עדיין רועדת. "את בטוחה," הוא לחש לי, וכמעט געהתי בבכי של הקלה. אבל לא עשיתי זאת. לא אשבר כאן, לא משנה כמה מפתים החום והנוחות של אשר. חיזקתי את עצמי נגד הרגשות. לאט לאט, אשר הוריד אותי אל רגליי. ידיו התעכבו על כתפיי. הוא העביר את אגודליו קלות על דמעות החולצה שלי, היכן שאצבעותיו של יוסף השחיתו את עורי בחבורות. האוויר בינינו הרגיש טעון. השתיקה הייתה עבה. "את בהריון עם הילד של יוסף?" סביר להניח שהוא כבר ידע. להכחיש זאת עכשיו, רק יחמיר את המצב. "כן." הוא נשף לאט, כאילו מנסה לשמור על קור רוח. "למה לא סיפרת לי?" צעדתי אחורה ממנו, מחוץ להישג ידו. הוא הניח לזרועותיו ליפול. "למה שאספר לך?" שאלתי. "אף אחד מזה לא נוגע לך." הוא בהה בי לרגע ארוך, וזזתי תחת כובד מבטו. ואז הוא תפס את הטלפון שלו מהכיס האחורי שלו. "מה אתה עושה?" שאלתי מיד, בפאניקה. "שולח הודעה לדילן," הוא אמר בפשטות, כאילו שזה לא אומר את הסוף של העולם שלי. "למה? אתה לא חייב לעשות את זה." אגודליו של אשר נעו במהירות על מסך הטלפון. "דילן ביקש עדכונים עלייך. אני חושב שזה נחשב לעדכון גדול לעזאזל." "אתה לא יכול!" קפצתי קדימה, מושיטה יד לטלפון שלו. הוא הרים אותו גבוה באוויר, מעל לראשי. "אשר. אל!" אצבעותיו נעצרו. הוא הציץ בי. ידעתי שיש לי רק הזדמנות אחת לשכנע אותו. "אם תספר לו, הוא יחזור, ואם הוא יחזור, הוא עלול להרוס את כל העתיד שלו. אתה יודע כמה קשה הוא עבד כדי להיות חלק מתוכנית החילופין." "הוא היה רוצה לדעת," אמר אשר בטון שטוח. "ועם סיבה כזו, אולי הוא צריך לחזור." "לא, בבקשה." הנחתי את ידי על חזי. לא סיפרתי לאשר את כל האמת. לא רציתי לתת קול לפחדים האמיתיים ביותר שלי. אבל אם זה יעצור את אשר, אז הייתי חייבת. "אם דילן יגלה... אם הוא יחזור..." עצמתי את עיני ואספתי את כוחי. "הוא יהרוג את יוסף. או ינסה. והוא לא רק יהרוס את העתיד האקדמי שלו אלא את כל חייו." יכולתי לדמיין את זה. הזאב המגן של דילן קורע מתוכו, תוקף את יוסף. אם אשר היה באמת החבר הכי טוב של דילן, הוא היה יודע שאני דוברת אמת מפחידה. דילן היה כל כך מגן עליי שהוא היה הורג בשבילי. השקט נמתח. כשפקחתי את עיני, אשר הוריד את הטלפון שלו. "אני אטפל בזה," הוא אמר. "אתה לא יכול לספר לו." אשר נשף נשיפה חדה. מבטו נפל על החבורות על כתפיי. "רק אם תבטיחי לא לראות את יוסף לבד שוב." הקלה שטפה אותי. "בסדר." הוא החזיר את הטלפון שלו לכיס האחורי שלו ופנה ממני. מיהרתי מחדרו לפני שהוא יוכל לומר משהו אחר. חזרה בחדר המעונות שלי, צעדתי שוב. מצאתי רגע של שלווה, אבל ידעתי שזה לא יימשך. הרגשתי כל כך חסרת אונים. כשאשר שותף לסוד שלי, מי יודע מה הוא יעשה? הוא הסכים לא לספר לדילן לעת עתה, אבל מה אם הוא ישנה את דעתו? ואז היה יוסף. עדיין התאוששתי מתגובתו. כתפיי כאבו. כיסיתי את פני בידיי, נאבקתי לשמור על תחושת רוגע כלשהי. דפיקה בדלת שלי גרמה לי לקפוץ כמעט מחוץ לעורי. אספתי את עצמי והלכתי לדלת. הנער מאחוריה היה ספורטאי שזיהיתי מהמעונות של יוסף. הוא מסר לי מעטפה עם שמי עליה. זה לא היה כתב היד של יוסף. נאנחתי בהקלה, הודיתי לנער וסגרתי את הדלת. פתיחת המעטפה חשפה הזמנה למסיבה במעונות של הספורטאים, שנערכה מחרתיים. כתוב לאורך התחתית היה פתק הממוען אליי. את לא תרצי לפספס את זה. – אשר לא רציתי ללכת לאף מסיבה, אבל אשר לא עשה דברים בקלות ראש. בשבילו לכתוב את הפתק הזה, פירושו שהוא ידע משהו. אהיה טיפשה אם אפספס לגלות מה. יומיים לאחר מכן, הגעתי למעונות של הספורטאים למסיבה. סרקתי את הקהל, ומצאתי במהירות את מי שחיפשתי. מיהרתי על פני החדר ופגשתי את אשר ליד שולחן השתייה. "אשר, על מה זה? אתה חייב לדעת שאין לי שום דבר שאני רוצה לחגוג." הוא הטה את ראשו והחל ללכת. עקבתי אחריו לפינה פרטית יותר של החדר. רציתי לכעוס על השתיקה שלו, אבל הוא נשען על הקיר בסוג של ביטחון עצלני שפירק אותי מנשקי. הוא נראה כאילו הוא בשליטה מוחלטת על כל מה שסביבו. כל מה שהייתי צריכה לעשות זה לבטוח בו. אבל אמון לא בא לי בקלות ברגע זה. "אשר," אמרתי. "מה אני עושה כאן?" "תסתכלי סביב." רציתי לומר שכבר עשיתי זאת, אבל פניו המצפות גרמו לי לעצור את לשוני. הסתכלתי שוב, לאט יותר. החדר היה מלא בנשים יפות, עם רגליים ארוכות וחצאיות קצרות. כמה מהן זיהיתי כמעודדות עמיתות. כמה נוספות, זכרתי את פניהן אבל לא איפה ראיתי אותן קודם לכן. השאר היו זרות. כולם דיברו וצחקו, נהנו. מלבד אשר, לא היה גבר באופק. "כולן בנות," אמרתי. אשר הרים גבה. "ועוד מה יש להן במשותף? או שאני צריך לומר, מה יש להן במשותף איתך?" בטח לא כולן בהריון. ורק כמה היו רקדניות כמוני. לא, חייב להיות משהו אחר שקשר אותנו יחד, בשביל שאשר יזכיר את זה. אשר דחף את עצמו מהקיר, ונשען על כתפי במקום זאת. "היית רוצה רמז?" הייתה לי חשד אחד הולך וגדל אבל לא הייתי בטוחה שזה אפשרי. או שאשר יקדיש זמן לארגן את זה. כשנשאתי אליו את מבטי, שפתיו רעדו כאילו הוא התכוון לחייך אבל לא הצליח. "ניחשת נכון." לא אמרתי כלום, אבל הוא בטח ראה את זה בהפתעה על פניי. "תסתכלי סביב, סינתיה," אמר אשר. "פלרטוט? חברה סודית? כולן כאן." הוא המהם, מרוצה מעצמו בבירור. צפיתי בו, לא ידעתי מה לחשוב, או למה לצפות. הקצה הקשה בעיניו קפא, קר כקרח. "כל בחורה בחדר הזה היא אחת מהכיבושים של יוסף."