מנקודת מבטה של אמיליה: "שלום, אמיליה," הבריטון החלק אומר מעבר לקו, ועיניי מתרחבות מיד. הדופק שלי מואץ כשהמוח שלי מייצר פנים שתואמות לקול כמעט באופן מיידי. אלה הפנים שניסיתי כל כך להתגבר עליהן - הפנים שגורמות ללבי לפעום בחוסר סדר ולירכיי לדגדגות בבושה. הגוף והלב הבוגדניים שלי מעכירים את השכל הישר שלי כשזה מגיע לאיש הזה. "מי זה?" אני אומרת, לא מסוגלת למנוע את הרעד מקולי כשאני מעמידה פנים בצער שאני לא מזהה את קולו. אני משתעלת קלות, אבל לבי עדיין פועם כמו חיה פראית ולא מאולפת שמנסה להשתחרר בחזי. "טס טס טס. את לא מזהה את קולי? זה חבל, אמיליה," הוא אומר. אני יכולה לשמוע את האכזבה והשעשוע הקל בבריטון הנמוך והחלק שלו. זה גורם לדופק שלי לקפוץ. זה מייבש את פי, אפילו כשאני מרטיבה את שפתיי בלשוני. אשלי, השותפה שלי לחדר וחברתה הטובה ביותר שלי, צופה בי כשגבותיה מכווצות לסימן שאלה מצדו השני של החדר. אני מסיטה את מבטי ממנה, מצמידה את הטלפון קרוב יותר לאוזני. "מה אתה רוצה, מר טאנר?" אני לוחשת בחריפות. מה יכולה להיות הסיבה שהוא מתקשר אליי בשעה כזו של הלילה? השעה עשר בלילה ביום שלישי אקראי. לא דיברנו שלוש שנים מאז הלוויה של אמא שלי. לא רציתי שום קשר איתו. ברחתי בהצלחה, התחבאתי ממנו, בתקווה שהוא לא יוכל להגיע אליי. "חשבתי שהסכמנו שתפני אליי רק לינק." קולו חודר אליי, אבל אני לא יכולה להרחיק את הטלפון מאוזני. אני נמשכת, ובכל זאת המוח שלי צועק עליי פשוט לנתק את השיחה ולחסום את המספר החדש הזה. אבל אני לא מקשיבה כי הוא פשוט יתקשר אליי שוב. הוא תמיד ימצא אותי, או שאני תמיד מרשה לעצמי להימצא. אשלי, שחשה בצורך שלי בפרטיות, כבר יצאה מהחדר. "מר טאנר," אני נושמת נשימה עמוקה ורועדת כדי לייצב את עצבי כדי שלא אשמע כמו עכברה מפוחדת וצורמנית מעבר לטלפון, "למה אתה מתקשר אליי בשעה כזו של הלילה עם מספר זר?" אני נכשלת; אני נושכת את שפתי התחתונה בזעם חנוק. עבר כל כך הרבה זמן מאז ששמעתי את קולו, את קול הבריטון העמוק שלו ששולח נחילי פרפרים בבטני התחתונה, הפטמות שלי קשות כאגוזים, צמודות בחוזקה לחולצת הבטן שלי. "כי חסמת את כל המספרים האחרים שלי וניתקת את כולם," הוא נוזף. למרות שעדיין יש את הנימה הקלה של שעשוע בקולו, כאילו הוא נהנה לשחק עם הרגשות שלי ככה. הוא יודע מה הוא עושה; הוא תמיד יודע, ואני נשבעת בחיי שהוא ממש יכול לדמיין אותי רועדת בשבילו. "כן, ו?" אני אומרת בהרמת גבה כאילו הוא יכול לראות אותי, בתקווה שאני עושה עבודה טובה בלהעמיד פנים שאני לא מושפעת ולא מוטרדת כאילו לא גירדתי לעצמי לפני שעה עם התמונה החצי עירומה שלו ששמרתי בטלפון שלי מחשבון המדיה החברתית. לעזאזל כן! את יכולה להגיד שאני עוקבת אחריו, גם. אלוהים! לראות אותו בלי חולצה, המכנסיים הקצרים שלו תלויים נמוך יותר מתחת לירך שלו הביאו גלים של רגשות אסורים שמעולם לא ידעתי שקיימים בתוכי. הפות שלי הצטנן למראהו, פועם ומתכווץ כמו זונה פרועה. "איימס, יקירתי, את מדאיגה אותי," לינק טאנר, אבי החורג נושם לתוך הטלפון, וחום עולה לפניי בגלל הכינוי המקולל הזה. הכינוי הזה יוצא משפתיו האסורות, המסוגלות לגרום לאצבעות רגליי להתכרבל, לברכיי להתכופף לפניו, לקחת את כולו עמוק לתוך גרוני. "אל תקרא לי ככה!" אני צועקת, קוטעת אותו. פניי מאדימות. אני שונאת את האופן שבו הגוף שלי מגיב אליו. כל חלק בי מתעורר מצליל קולו. זה מפחיד אותי; זה מרגש אותי. "אני אקרא לך איך שאני רוצה," הוא משיב בשלווה ובטון נמוך ומסוכן ואז ממשיך באותו טון רגוע כאילו אני לא מתנשפת ונושפת עליו מעבר לטלפון, "עברו שלוש שנים, והייתי צריך לדעת איך את מסתדרת. לא הצלחתי להפסיק לחשוב עלייך," הוא עוצר כאילו הוא חושב מחדש על בחירת המילים שלו, ואני עוצרת את נשימתי, מסרבת לחשוב יותר מדי על העובדה שהוא פשוט אמר שהוא לא הצליח להפסיק לחשוב עליי, "תוהה איך התמודדת," הוא מוסיף לבסוף. אני נושפת. הפגיעות הפתאומית בקולו מכניסה צריבה חדה ישירות לליבי. זה כואב לשנייה, ואז אני מרימה שוב את חומות ההגנה שלי, שומרת על האיבר הבוגדני הזה שנקרא לב. "זה לא המקום שלך לדאוג לי. אני לא האחריות שלך. אני מסתדרת מצוין לבד," אני נושכת בחזרה, אבל עמוק בפנים גל של שמחה הולך וגובר בהדרגה. הוא לא הצליח להפסיק לחשוב עליי. המילה האחרונה הזו נתקעה בראשי, מוטבעת עמוק במוחי. לחצתי את ירכיי זו לזו, בתקווה להרגיע את התחושה הכואבת שביניהן. יכולתי להרגיש את זה פועם, פועם בשבילו. ברור שהוא לא התקשר אליי כדי לדבר על הליקויים שלי בדרך שבה טיפלתי בהשלכות הלוויה של אמי לפני שלוש שנים. בגלל זה חסמתי את המספרים שלו. אני יודעת שלינק טאנר עשיר מספיק כדי למצוא אותי תוך ימים, אבל קיוויתי שהשכל הישר יגיד לו לא להטריד אותי בלי קשר, והוא לא עשה זאת. "את יודעת שזה לא נכון. אני האפוטרופוס שלך; כמובן שזה המקום שלי לדאוג לך," לינק אומר, הבריטון החלק שלו חודר אותי כמו שוט. אני מדמיינת אותו מעביר את ידו דרך שיערו השחור והעבה והגלי בתיסכול שקט. זה אחד הדברים ששמתי לב אליו מיד כשפגשתי אותו לראשונה לפני ארבע שנים. השיער הכהה והעבה הזה של חצות. לגילו, היה מגוחך שהשיער שלו עדיין נראה כל כך צעיר, כל כך מעורר תיאבון, האיש הכי סקסי שאי פעם ראיתי. אבל זה היה לינק טאנר. סתירה מהלכת של איש.