זה מעצבן, כל הרגשות המורכבים שהיא מעוררת בי. מערכת היחסים שלנו לא הייתה קשר טיפוסי של אם ובת. כי היא לא הייתה אם טיפוסית בשום צורה. קתרין דימיטרי הייתה אשת חברה בכל רמ"ח איבריה. היא הייתה זוהרת וקולנית, נהנתה ללכת למסיבות ארוחת ערב, נשפים, כל תירוץ כדי ליהנות ולשתות שמפניה, לפלרטט עם המון הגברים שתמיד הסתובבו סביבה. תמיד צרב לי כשאנשים ציינו כמה אנחנו שונות. הם תמיד התבוננו ביופי הכהה והאלגנטי שלה, בשיער החום-ערמוני הנועז שלה, וביופי הבהיר הבלונדיני שלי, והסיקו שאני חיוורת בהשוואה אליה, בדיוק כמו העור שלי. אמא תמיד השליכה את ראשה לאחור בצחוק מענג כשאותם גברים החמיאו לה על חשבוני. זו הייתה אחת הסיבות שבגללן שנאתי לבלות זמן בבית. איתה. היא תמיד גרמה לי להרגיש כמו תוספת לא רצויה לאישיות שלה. תוספת שלעולם לא עמדה בציפיות. לפעמים אני חושבת לעצמי שהמשיכה שלי ללינק הייתה מרד. זה היה מרד פחדני כי מעולם לא פעלתי על פי אף אחד מהפנטזיות שלי, אבל זה היה מרד בכל זאת, וזה הרגיש טוב. כשכעבור שלושה חודשים בלבד בלימודים בקולג', נהניתי מהחופש ממנה ומאותו אחוזה חונקת שבה הייתי צריכה להסתיר את פניי המסמיקות בכל פעם שלינק היה בחדר, קיבלתי את הטלפון שהיא נהרגה בתאונת דרכים בפאריס בדרכה לעוד אחת מהמסיבות הזוהרות שלה, הרגשתי גל של צער כל כך עצום, כל כך מקיף ומבלבל לחלוטין שהעולם שלי עצר מלכת. עברתי את הלוויה בהלם מעומעם. אני זוכרת במעומעם את לינק מחזיק אותי כשסוף סוף התפרקתי ובכיתי בלילה השלישי כשביקשתי לחזור לקולג'. רציתי לברוח. הדרך המרגיעה שבה הוא החזיק אותי. בעדינות. כאילו הייתי שברירית מדי ויכולתי להישבר כנגד גופו העצום. עליתי על המטוס והגעתי בחזרה לקולג', ועדיין יכולתי להריח את הריח שלו עליי. לא כיבסתי את השמלה שלבשתי במשך שבועות. "היא רצתה שתתמחי במשרד שלי. היא רצתה שאשגיח עלייך. שאטפל בך ואשמור על העתיד שלך. את אוהבת להעמיד פנים שאת קשוחה, אבל באמת אין לך אף אחד אחר בעולם הזה, וזה גורם לי להרגיש אמפתיה כלפייך. את יכולה לראות בי את האבא החורג המפלצתי הגדול הזה ולא אכפת לי, אבל אכפת לי ממך, ולא הייתי יושב בחיבוק ידיים וצופה בך נאבקת כשאני יכול לעשות משהו בקשר לזה. אמיליה, בבקשה. זה יהיה רק לשלושה חודשים. בואי לניו יורק. בואי הביתה," לינק אומר, הכנות האמיתית בקולו נושכת אותי. אני ממצמצת, דומעת מזעם, מרגישה שהכעס מתפוגג לתחושה החמימה הזו שאני שונאת להרגיש כלפיו כי זה הרגיש לא נכון. "איימס..." הוא אומר בעדינות כשאני לא עונה. אני עסוקה מדי בדחיפת הגוש בגרוני. הוא יודע שהוא נגע בעצב רגיש כי הוא צודק. אני באמת לבד בעולם הזה. כל הקשרים של אמא שלי ומעגל החברים ואפילו המשפחות שלה, לאף אחד לא היה אכפת ממני אחרי הלוויה. לאבא המנוח שלי יש משפחה בפורטוגל, אבל לא היינו ממש קרובים לפני שהוא מת. כשאמא שלי נעלמה גם כן, נשארתי לבד, וזה לא פגע בי כל כך חזק כי לפני שהיא מתה, תמיד הרגשתי לבד, נעה מבית ספר פנימייתי לקולג', מעולם לא נקשרנו בשום צורה מיוחדת. תמיד הייתי לבד בעולם הקטן שלי. אבל ברגעים כאלה, כשמישהו כמו לינק שמכיר אותי, מכיר את אמא שלי ואותי, מזכיר לי כמה אני לבד, זה שובר לי את הלב. "בסדר. אני אחזור לניו יורק." הלב שלי מתרחב בכניעה שלי כי אני יודעת שאין שום דבר שאני יכולה לעשות בקשר לזה. אני מקבלת את זה. אני מניחה שאני צריכה לחזור להילחם במשיכה האסורה שלי לאבא החורג שלי. רק לשלושה חודשים. אני יכולה לשרוד כל כך הרבה זמן בלי לעשות שום דבר שאולי אתחרט עליו. אני מקווה. ♠︎♠︎♠︎♠︎ נקודת המבט של לינק טאנר: האישה הבלונדינית הזהובה והמלאה שיושבת מולי אינה אמיליה בת השמונה עשרה העדינה וביישנית שאני זוכר. אני נדהם מכמה שהיא גדלה, העיניים האלה שיכולות לגרום לגבר מבוגר להיות חלש, הפה המלא הזה שאני להוט לטעום, אבל אני מצליח לשמור על פניי חסרות הבעה. היא מהממת. כשנכנסה לפני דקה, לא יכולתי להסיר ממנה את עיניי, עיניי החמדניות קלטו כל פרט בעיקולים הנשיים שלה. זה גרם לי לדגדג מכל הסיבות הלא נכונות. היא כרגע בוהה בי מהמקום שלה על הכיסא מול השולחן שלי. אני אומר לעצמי ששמרתי עליה במשך השנים בגלל סוג של נאמנות לקתרין, אבל במציאות, פשוט לא יכולתי לשאת לא לדעת מה שלומה של אמיליה, לא יכולתי לשאת את המחשבה שהיא בזרועותיו של גבר אחר, נאנחת וקוראת בשמו במקום בשמי. היא ילדה אמיצה וחזקה, אבל לא יכולתי פשוט לתת לה ללכת. הגוף שלי לא יכול היה לתת לה ללכת. היא גרמה ללב שלי לכאוב, לזין שלי לכאוב. אני בהחלט גאה בה רק לחשוב עליה שם בחוץ, לגמרי לבד. היא מזכירה לי את עצמי באותו גיל, מתאמץ נגד כל הסיכויים כדי לעשות לעצמי שם. "למה באת לכאן ישירות?" אני שואל, שובר את הקרח בינינו. עברו שלוש שנים, ואפילו לא החלפנו חיוך. היא דרוכה כלפיי, ואני הולך על ביצים, מנסה לא להרגיז אותה. "חשבתי שכדאי שניגש לזה מיד," אמיליה אומרת. הרכות של קולה נעלמה, והוחלפה בקצה חד שהוא בטוח בעצמו ונשי כל כך. אני מנענע את ראשי כדי להדוף מחשבות מטעות נוספות. "נו באמת, אמיליה. ביקשתי שיסיעו אותך לבית." חשבתי שהיא תעריך את המנוחה. אבל הנה היא, בוהה בי. "אתה גר לבד?" היא שואלת, תופסת אותי לא מוכן. "כן," אני אומר, בזהירות. החוצפה שלה והדרך שבה היא מחזיקה את עיניי גורמות לי להרגיש לא בנוח. אני לא זוכר שהיא הייתה כל כך בטוחה בעצמה. נהגתי למצוא את הביישנות הקיצונית שלה משעשעת אז. מעניינת. עכשיו אני מוצא את הביטחון העצמי שלה מושך מאוד. ארוטי. זה גורם לזין שלי לפעום בזעם. פאק! לינק. לעזאזל! תשתלט על עצמך.