לראות את גזרתו החטובה ושריריו המגולפים של לינק בחליפה האפורה הצמודה שלו, את פניו ההורסים ביופיים, העמידים בפני הזדקנות, עם עיני האוניקס הכהות והחודרות האלה, הזכיר לי עד כמה בקלות הגוף שלי נכנע לו. קסמו השקט והיעיל הזכיר לי מדוע ברחתי. מדוע הקיץ הזה היה קשה במיוחד עבורי. להילחם במשיכה האסורה הזו לאבי החורג באמצע חייו, שהוא בן ארבעים ואחת בעוד אני רק בת עשרים ואחת. הוא מבוגר ממני מספיק כדי להיות אבא שלי. אבל בכל זאת הוא מושך אותי. ואני חסרת אונים ברגע שהוא מצמיד אותי במבטו. אני חלשה. הגוף שלי נכנע ללא התנגדות רבה. "תניחי אותם על השולחן," הוא אומר, עיניו הכהות עדיין נעוצות בי, גבו מופנה אל האישה הקפואה ליד הדלת שמביטה בי בארס כזה שמפחיד אותי. אני מתרחקת עוד יותר. אני צריכה לברוח ממנו. אבל אני יודעת שזה חסר תועלת. לינק ימצא אותי. המשיכה הזו בינינו מרגישה בלתי נמנעת עכשיו. יש ספירה לאחור שקטה מצלצלת כמו פעימת לב שלישית בינינו. לחזור היה טעות. לינק טאנר הוא לא סוג הגבר שאפשר לשכוח. או להתקדם ממנו. אני עדיין מרגישה כפי שהרגשתי לפני שלוש שנים, אם לא יותר. ועכשיו יש תירוץ אחד פחות למה שלא ניכנע לתשוקה האפלה הזו. "אהמ, אדוני, זה צריך את החתימה שלך כדי שאוכל לשלוח את זה בחזרה ל..." "שארלוט, תניחי אותם על השולחן המזוין!" קולו המוגבר של לינק מקפיץ אותי ואת האישה, שמפילה במהירות את הקבצים וממהרת לצאת. לינק לא מסתובב ממני. הוא שומר על עיניו עלי, צופה בי כמו צייד הצד את טרפו. אני מנסה לבלוע, אבל הפה שלי יבש. רעב עירום נוכח במעמקי העיניים הכהות המנצנצות האלה, ואני צריכה ללחוץ את הירכיים שלי זו לזו כדי להשיג שליטה כלשהי על החושים שלי. זה כל הגוונים של לא בסדר. ובכל זאת כל כך נכון. כל כך הכרחי. זה רשמי, איבדתי את דעתי המזוינת. איך לעזאזל אנחנו הולכים לישון באותו בית הלילה בלי שמשהו אסור יקרה בינינו? אני כמעט יכולה לדמיין את זה, וזה גורם לדופק שלי להאיץ מהר יותר. אני מסתכלת עליו, עומד כמה מטרים ממני. העיניים שלי נמשכות דרומה לבליטה הנראית לעין במכנסיו, ואני מסיטה את מבטי במהירות, אבל לא לפני שהוא תופס אותי מסתכלת. חום עולה לפניי, גורם לי להסמיק חזק יותר. אני מרגישה את הגפיים שלי מצמררות, והתחושה עוברת לנקודה מרוכזת בדגדגן שלי, וגורמת לו לפעום ולקפוץ. אני מהדקת את הירכיים שלי זו לזו חזק יותר, נושכת את השפה התחתונה שלי כשהשמש של הבוקר משתקפת על תווי הפנים שלו, מדגישה אותו כמו אל יווני של חיוניות וארוטיקה. "אממ. אני צריכה ללכת." אני אומרת כשאני מגיעה לדלת. לאן אני הולכת? אין לי מושג אבל אני יודעת שאני צריכה להתרחק מהמשרד הזה עכשיו לפני שאני מוצאת את עצמי מטפסת על אבי החורג שלי כמו עץ ממש כאן במשרד שלו. אני יודעת שהרעב העירום בעיניו משקף את שלי. אני בדיוק נרגשת. בדיוק מוכנה להיות פזיזה. הזהירות הושלכה לרוח ברגע שהסכמתי לחזור. "בסדר." הטון החלק והרגיל שלו יוצא סדוק, הוא עוצר ומשתעל, הוא מתחיל ללכת לכיווני והלב שלי מדלג פעימה, אבל אז הוא פונה שמאלה, לכיוון השולחן שלו ואני ממצמצת בחזרה את האכזבה שלי. "תעשי סיור בחברה. תבחרי באיזה מחלקה את רוצה להתמחות. ואז נוכל ללכת לארוחת ערב." פיו הוא קו ישר כשהוא מתיישב ליד שולחנו כאילו הוא לא עמד לנשק אותי לפני רגע. "ארוחת ערב?" אני צועקת, עדיין מזועזעת ממה שכמעט קרה בינינו. אני עדיין מרגישה את משקל זרועו החזקה כרוכה בחוזקה סביב מותני. הבעלות של אחיזתו. האופן שבו עיניו הצטמצמו על שפתיי לפני שהוא נשען אלי לנשיקה. הכל גורם לי להרגיש סחרחורת. "כן. הזמנתי מקום." הוא אומר ומביט למעלה כדי לפגוש את עיני, אני מחזיקה את מבטו. "אני לא מרגישה בנוח עם זה." אני אומרת, מסתכלת הצידה קודם כשהעיניים שלו קודחות בי. יום אחד, אני אנצח בתחרויות המבטים השקטות הספונטניות שלנו. "מה? תני לי לנחש, את לא רעבה?" הוא שואל בצחוק קל. זה מביא פלאשבקים של אותו קיץ לפני שלוש שנים כשהייתי מכחישה שאני רעבה כדי שאוכל להתרחק ממנו ומאמי. רק כדי להתגנב בחזרה למטבח בחצות כדי לפשוט על המקרר בשאריות. לינק תפס אותי כמה פעמים והמבוכה עדיין מרגישה כל כך כבדה עכשיו עם האופן שבו הוא צופה בי. שעשוע שובב זורח בעיניו. "לך תזדיין." אני נוהמת. אני לא יכולה לסבול את ההקנטה שלו ברגעים כאלה. אני שונאת שהוא מכיר אותי טוב מדי. "עכשיו, עכשיו, יקירתי איימס. אני לא מעריכה את הטון הזה." הוא אומר אבל קולו עדיין מציק וקל. אני לא מאמינה שכמעט התנשקנו לפני רגע והנה הוא, מציק. הוא מבלבל אותי. ובאיזושהי צורה, נראה שזה הפיתוי. מלבד העובדה שהוא האבא החורג המזוין שלי. "לא משנה. אני לא יוצאת איתך לארוחת ערב." אני מצליבה את זרועותיי על החזה שלי, עיניו עוקבות אחר התנועה וחום עולה בלחיי. רגע חולף בינינו. מבוי סתום. "בסדר, נאכל בבית. אתקשר לשף הפרטי שלי." הוא אומר לבסוף. אני לא יכולה להתווכח עם זה, אז אני פשוט מהנהנת בהסכמה פסיבית ודוחפת את הדלת מאחורי גבי כדי שאוכל לברוח מהמשרד. לברוח מקסמו הבלתי אפשרי. ♠︎♠︎♠︎ "אז, באיזו מחלקה את הולכת להתמחות?" לינק אומר, מנגב את פיו במפית בצורת משולש. השולחן מפונה על ידי עוזרי השף, אני מהנהנת בהערכה אליהם על חווית אוכל ביתית נהדרת. לינק אפילו לא מכיר בהם. "אני עדיין לא יודעת." אני אומרת כי אני באמת לא יודעת. החברה שלו כל כך גדולה. כל כך רב-גונית. יש לי כל כך הרבה אפשרויות אבל צמצמתי את זה למחלקות העיצוב היצירתי או ההנדסה מכיוון שהתמחיתי בשתיהן במכללה. "בסדר. קחי את הזמן שלך." הוא אומר. אני מסרבת לאפשר לעצמי להרגיש את ההשפעה של הטון החלק שלו כשהוא שוטף אותי מעבר לשולחן האוכל. "כן." אני צריכה כנראה להוסיף את תודתי אבל אני לא עושה זאת. הצוות מסיים לפנות את השולחן והם עוזבים מיד, ומשאירים אותנו לבד למבוכה שלנו. אני בולעת. האור הרך של הנברשת העליונה מוטל ישירות על פני ואני מרגישה שהוא צופה בי מקרוב. עיניו, העיניים החולמניות אך טורפות האלה צופות בכל תנועה שלי. אני יכולה ממש להרגיש שהוא מסתכל עלי כדי לחשוף אותי, לחשוף את הסודות העמוקים ביותר שלי, סודות שהייתי הורגת כדי להסתיר אותם, אבל עם לינק, רק תנועה אחת ממנו, פיו עלי וידו בין רגלי, כל הווייתי תיפתח אליו מעצמה, וכשהאש שלו תשרוף אותי, הסודות שלי יתגלו.