יש לנו היסטוריה בינינו מאותו קיץ אחד לפני שלוש שנים, לפני שהיא ברחה לקולג'. אבל אני גאה בעצמי ששמרתי על שליטה כשהיא הייתה רק נערה מרדנית בת שמונה עשרה. עכשיו כשהיא גדולה, אני לא יכול להבטיח שאוכל לשלוט בעצמי הרבה. האישה הזו שיושבת מולי יכולה להביא כל גבר על ברכיו, ולא אכפת לי ליפול על ברכיי מולה כשהרגליים שלה נפתחות בשבילי, סופג את הריח של העוררות שלה, טועם ומלקק אותה. רק מלראות אותה, אני יודע שהטעם שלה הוא כמו סוכר טהור. זזתי בכיסאי, הזין הפועם שלי לחוץ בחוזקה נגד המכנסיים הקצרים שלי כשאני בוהה בה, כל הדברים הפרועים שאני רוצה לעשות מזמזמים סביב ראשי כמו נחילי זבובים. לו רק היא הייתה יכולה לראות כמה זמן רציתי אותה בבית, כמה נורא אני רוצה לטעום אותה, לאכול אותה בשלמותה, לקרוע את העולם המעוצב שלה עם הזין שלי. "אז אני לא נשארת בבית הזה. אתה צריך למצוא לי מקום," היא אומרת, ולא מוסיפה את החלק הלא מדובר. שהיא לא רוצה להישאר לבד איתי. "זה בית גדול, אמיליה." ניסיתי לנקות את גרוני, זה אחוזה, אבל אני מבין אם היא לא רוצה להישאר איתי. אני מניח שזה יכול להיות מוזר. בלי קתרין באמצע, מה נעשה אחד עם השני? אני לא רוצה להתעכב על רכבת המחשבות הזו. "לא אכפת לי." היא מצליבה את ידיה על חזה, ועיניי נמשכות אל שדיה המלאים. אני רוצה להסיט את עיניי, אבל אני חסר אונים מול ההילה הנשית השקטה והבטוחה שלה. היא לובשת שמלת קיץ תכולה בהירה עם סוודר שחור מעליה, אבל התכלת הבהירה של השמלה גורמת לעיניים שלה לבלוט כל כך בבירור, היא קורנת כמו קרן אור שמש שיושבת מולי. היא הייתה חיוורת, אבל גוון העור שלה התבגר עם גוון זהוב שמגרה במורד צווארה הארוך והחינני אל תוך המחשוף שלה. משכתי את עיניי למעלה כדי לפגוש את שלה; למרבה המזל, היא מביטה אל החלון. אני מבחין בריבוי הפירסינגים באוזניה, וצחוק בורח ממני כשאני מדמיין את ההתקף שקתרין הייתה חוטפת אם היא הייתה יכולה לראות אותה. "מה כל כך מצחיק?" היא נוהמת, מסתובבת כדי לנעוץ בי את עיניה הכחולות המדהימות. "שום דבר. אני אדאג שמישהו יחפש לך מקום שקרוב למשרד. בסדר?" "כן. תודה." אני לא מזכיר שהיא תישאר בבית איתי עד שנמצא מקום. זה מיותר; היא יודעת. "בואי, אתן לך סיבוב," אני אומר, קם, להוט לזוז לפני שאני מוצא את עצמי מוסח, צופה בה כמו פריק מעורר. אני הולך לצידה כדי לקחת את ידה; היא מתעלמת ממני ומנסה לקום לבד. היא עושה צעד קדימה, והכל קורה מהר מדי. היא מעדה על רגליה מולי, נופלת לאחור בעיניים פעורות באימה. אני מזנק קדימה, תופס אותה במותניים הצרות שלה במקום בידה המושטת. אני מושך אותה קדימה עד שהיא יציבה על רגליה; גופנו מתנגשים, ואני שומע את הנשיפה הרכה יוצאת משפתיה המלאות. סחרחורת מעננת את מחשבותיי. שדיה הרכים והמלאים נמחצים אל חזי, ואני מקווה שהיא לא יכולה להרגיש את הפעימות הכאוטיות של ליבי כשאני נושם אותה כל כך קרוב. גופה רך באופן משכר כשהוא צמוד אליי ככה. התגובה הראשונית שלי מפתיעה אותי ככל הדם זורם דרומה. פנינו נמצאות במרחק סנטימטרים זו מזו; עיניה הגדולות דמויות האיילה ממצמצות אליי, ושפתיה הוורודות פתוחות מעט. אני צריך את כל השליטה העצמית שלי כדי לא להתרסק עם פי לתוך שלה ולטעום אותן. אלוהים יודע כמה רציתי את זה תמיד. רציתי את זה עטוף סביב הזין הפועם שלי בזעם יותר. "למה את לא רוצה להישאר בבית איתי?" אני שואל, קורע את עיניי משפתיה המפתות כדי להסתכל לתוך עיניה. הן מחזיקות את שלי בתערובת של פחד, ציפייה והתרסה. השילוב גורם לדם שלי לזרום מהר יותר. "אתה יודע למה," אמיליה נושמת, כל כך קרובה, כל כך מהממת באופן מוחץ. רכה ומסוכנת. גדלה וקטלנית. היא מאפילה על השכל הישר שלי, אפילו בגיל שמונה עשרה בלבד. הצלחתי להתרחק רק בגלל קתרין, אמא שלה. אבל עכשיו, שלוש שנים קשות מאוחר יותר, היא בזרועותיי, ואין מעצורים. אני מחזיק במותניה בחוזקה; היא לא מתנגדת למגע שלי, אבל היא לא בדיוק נשענת עליי. היא קפואה במקום, ואני מקבל את ההרגשה שאם אעזוב, היא תברח. אני לא יכול לאבד אותה שוב. מקלל את כל ההשלכות, אני נשען פנימה; הראייה שלי מצטמצמת על זוג השפתיים המושלם ביותר שראיתי אי פעם, כל העולם משתתק בלחש. ♠︎♠︎♠︎♠︎ נקודת מבט של אמיליה: "מר טאנר, יש לי את הדו"חות..." קול עליז קוטע את הרגע בדיוק כשאני מרגישה את רוח הרפאים של שפתיו החלקות של לינק יורדות על שלי. "אוי! אני מצטערת." קולה המופתע והצווחני של האישה פולש לשיגעון שהוא מוחי מלא התאווה ומוציא אותי מחלומותיי. זרועו החזקה סביב מותניי משחררת את אחיזתה, ואני מנצלת את ההזדמנות להתרחק מהתנור של האיש, ליבי רועם על מה שכמעט קרה. אפילו לא שמעתי את הדלת נפתחת. שפתיו המוצקות רק ליטפו את שלי לפני ההפרעה, אבל אני מרגישה שזה היה יותר עם האופן שבו ליבי פועם במהירות. לא הייתי כאן יותר משעה, וכבר מצאתי את עצמי בזרועותיו. כמעט התנשקנו. וקיוויתי לשרוד שלושה חודשים שלמים איתו בלי לעשות שום דבר שאולי אתחרט עליו? זה נראה כמו בדיחה מעשית עכשיו. לינק אסור, אזור שאסור להיכנס אליו, הוא אש, אם אתקרב מדי, הוא ישרוף אותי.