זה עוד לא נפתר. ממש לא. אני לא יכול להרגיש כלום עד שאמיליה תהיה בטוחה בזרועותיי.
"אדוני, אנחנו מוכנים לצאת," אומר הרננדז. אני מביט סביבי ורואה שאבי והבחורים האחרים כבר עזבו את החדר.
"בבקשה! תן לי לבוא איתך. לינק, בבקשה. אני אסביר הכל." שריל נופלת על ברכיה מולי. באופן אינסטינקטיבי, אני מתכופף כדי להרים אותה. היא בוכה בחופשיות עכשיו ולמרות עצמי, אני חש ניצוץ של רחמים כלפיה.
"בסדר," אני אומר בפשטות ו
![אהבה מהטעימה הראשונה [החיית מחמד של אביה החורג]](/_next/image?url=https%3A%2F%2Fcos.ficspire.com%2F2025%2F07%2F15%2Fb6b8b9bc621f44398d2d42210fcbf283.jpg&w=384&q=75)















