מירבלה לראשונה מזה חודשים, אני סוף סוף מחליטה לעזוב את מעבדת המחקר שלי ולצאת לדירה שלי רק כדי שאוכל ליהנות מסוף שבוע שליו ומנוחה. אני מגלגלת את המפתחות בין אצבעותיי כשאני הולכת ברחובות השקטים באופן מחשיד, וברגע שאני נעצרת מול דלתי, שני גברים בשחורים מגיחים לפתע מהצללים, עומדים משני צידיי. אני נושמת עמוק. להיות בת ערובה הפכה לנורמלית בחיי. זה לא קורה לעתים קרובות, אבל כשזה קורה, תמיד יש אדם אחד מאחוריו - אבי. איזה אב נהנה מחטיפת בתו? שלי. עם גלגל עיניים, אני שמה את ידי מאחורי, מחכה שהגברים יקשרו את פרקי ידיי יחד ויכסו את עיניי כפי שתמיד עשו. "זה לא נחשב כחטיפה אם אני הולכת איתך מרצוני", אני צוחקת בצחוק כשהם מובילים אותי לרכב השטח השחור. אבא כמו שלי יכול להתפתח כמזיק מאוד לבריאות הנפש. אב שכל מה שמעניין אותו זה כסף, כוח, תהילה ועוד כסף. מעולם לא גילה עניין כלשהו בארגון משפחתו, אלא מציג את עצמו כאדם אחראי בעיני הציבור. אבי הוא אדם רגוע ביותר מבחוץ, אבל אני לא מעמיד פנים ולעולם לא אעמיד פנים שאני בורה לגבי מה שהוא באמת מבפנים - ממזר חמדן וקטסטרופלי. תמיד יש לו את התירוץ המושלם להיות כל כך מרותק, להיות היועץ של המאפיה נראה לא בדיחה, ואבי, בהיותו אבי, לוקח את עבודתו קצת יותר מדי ברצינות. ... "זה הפך להיות די צפוי, אבי. אתה לא חושב שאתה צריך פשוט להתקשר ולהזמין אותי אם אתה רוצה לזמן אותי? אני הבת שלך אחרי הכל." אני מוציאה את קווצות השיער מפניי. אחרי שעות של המתנה במרתף, עדיין קשור לכיסא, אבי סוף סוף מגיע ואני בהלם למה אני עדיין קשור. משהו בהחלט לא בסדר. "אחותי," אחותי התאומה מציצה מאחורי גופו הענק של אבי ואני צוחקת. כמו אבא, כמו בת. אחותי התאומה אנאבלה תמיד דמתה לאבי, ומצד שני אני דמתה לאמי ביותר מדרך אחת. מה שמסביר מדוע אבי לא יכול לסבול אותי אבל מרעיף על אנאבלה כל כך הרבה אהבה וחיבה. אני ואנאבלה זהות במובנים רבים מלבד העיניים שלנו. עיניה ירוקות אזמרגד בדיוק כמו של אבי. אבל את שלי, לקחתי אחת מאבי ואחת מאמי. יש לי שתי אירוסים שונים - אחת נראית כחולה כמו האוקיינוס ומתה כקרח והשנייה ירוקה אזמרגד. ייחודי, לא? זה משהו שתמיד משך ותמיד ימשוך אותי לתשומת לב בציבור, חוץ מזה, אני לא אוהבת להיות בחוץ בציבור. עשרים ושש שנים מחיי היו משעממות לחלוטין. רק אותה שגרה כל יום. למרות זאת, אין לי תלונות. ביליתי את עשר השנים הראשונות לחיי בחינוך ביתי לפני שאמי נפטרה. אבא מיהר לשלוח אותי לפנימייה כלשהי. אני לא יכול להתחיל להיכנס לפרטים על מה שקרה בבית הספר הדפוק הזה, אבל הייתה לי הזדמנות והצלחתי לברוח. משם, הפכתי למדען מעבדה ומאז אני כלוא בין ארבעת קירות מעבדת המחקר שלי. חוץ ממקרים בהם אבי מחליט לחטוף ולהביא אותי הביתה. בכל פעם שהוא היה צריך משהו. והוא לא צריך משהו לעתים קרובות. אבל הוא כמובן מממן אותי די טוב - הייתי נותן לו קרדיט על כך. בעוד שנעשו כל מאמץ להסתיר אותי מהעולם החיצון, אחותי אנאבלה אומנה בבתי הספר הטובים ביותר, הוצגה בפני המאפיה האיטלקית ופעולותיה עד שלבסוף הפכה למתנקשת ולבובה של אבי. אז, אנחנו אולי תאומות אבל אנחנו חולקות השקפות ודעות שונות מאוד ויש לנו אישיות הפוכה לחלוטין. "אחותך מתחתנת בעוד שבועיים," אבי מצהיר ואני מחייכת בכנות. "ובכן, אבא, היית צריך פשוט לשלוח לי הזמנה, הייתי שמח מאוד להשתתף." ואז אני רואה את המבט בעיניו. המבט שאומר שהוא במצב קשה וצריך להציל אותו - ואם אני עדיין קשור לכיסא הזה, אני מניח שאני זה שמציל. "מה אתה צריך?" אני שואל ואבי נאנח, מקרב מושב לפני שהתיישב במושב - נשימתו התנשפה. "אתה תחליף את אחותך." הוא משתתק. "מה?" "יש לה משימה ולא הייתי רוצה שהיא תפספס אותה בגלל סידורי החתונה האלה. היא תיעדר לפחות שישה חודשים ועד אז, אתה תישאר נשוי לבעלה." "אני בטוח שהאדון יכול לחכות עוד שישה חודשים," אני לועג ומנענע את ראשי. "אני בטוחה שהוא יכול, אבל הוא יעשה זאת, אבל זה מסודר והוא לא רוצה את זה. אם תתעכב יותר, הוא יראה סיבות לבטל את זה. אבל חשוב שנהפוך לחלק מהמשפחה הזאת ואת תמלאי את תפקידך. את כבר לא יכולה לברוח מחובתך למשפחה שלך." "המשפחה שלי?" אני צוחקת, מוודאת שהסרקזם שלי לא יחמוק מעיניי. "למה זה כל כך חשוב, להפוך לחלק מהמשפחה כביכול שאת מדברת עליה?" "כי מירבלה, למה להיות יועצת כשאת יכולה להפוך לדון, הא?" אבי לוחש בצחוק לבבי ואני מצמצמת את עיניי אליו, מתבוננת בו לרגע לפני שאני מביטה באחותי שעומדת לידו. בהדרגה, אני מחברת את כל המידע יחד. "בסטר חמדן שכמותך—" ידו של אבי יורדת בחוזקה על פניי לפני שאני מספיקה לקלל אותו. הוא חובט באגרוף את שיערי, מושך את ראשי לאחור בעוצמה כה רבה שאני צועקת מכאב. "תיזהר בפה שלך כשאתה מדבר אליי. ותלמד לדבר פחות וללכת בדרך שנסללה לך." "לזרוק אותי לזאבים? האם זו הדרך? אם כל כך רצית להיות דון, למה אתה לא פשוט הורג את כולם? למה אני צריך להיות נשוי למישהו כל כך הרבה זמן רק כדי שתוכל לקבל כל מה שאתה רוצה?" אבי דוחף את ראשי הצידה בניד בראשו, מתלונן, מביט בי מלמעלה כאילו אני האדם הכי טיפש עלי אדמות. "אתה הולך לזכות באמונם, ולקבל מידע פנימי. הנוכחות שלך בבית הזה תהיה אך ורק כדי לאסוף את כל המידע שאני צריך כדי להפוך לדון." "אתה יועץ, אני בטוח שיש לך גישה ליותר ממספיק מידע." "אני צריך יותר. אני צריך משהו גדול יותר ממה שיש לי ואתה תעזור לי לשים עליו את ידי." אחרי רגע של דממה, בידיעה ששום כמות של צעקות לא תוציא אותי מזה, אני סוף סוף שואל את השאלה שהייתי צריך לשאול מתחילת השיחה הזו. "עם מי אני מתחתן?" "מתאו מסינה דנארו." מתאו? מתאו. אני לא כל כך דואג למאפיה ולעסקים שלה, מסיבה זו, אני יודע מעט מאוד על הגברים שלהם אבל השם נשמע מוכר מדי. אלוהים אדירים. מתאו! הוא ה... "לעזאזל לא. בבקשה לא. אתה לא יכול לגרום לי להתחתן עם המפלצת הזאת. בבקשה אבא, אני אעשה הכל אבל לא אותו. אני אהיה מת עוד לפני שאנאבלה תחזור לתפוס את מקומה." הדמעות שלי זולגות - תקראו לי דרמטי אבל כשגבר רוצח את אחותו, אחיו וסביו בגלל אי הבנה כלשהי, הוא הופך לגבר הכי מפחיד בעולם התחתון. גבר שמוכן לעשות הכל בשביל כוח. גבר שמעדיף להשרות את עצמו בדם מאשר לקבל את רעיון השלום, זה אותו גבר שאבי רוצה בשבילי. התברר כשמש, אנאבלה לא יוצאת לשום משימה, היא פשוט יקרה מדי לאבי, עד כדי כך שהוא לא יכול להביא את עצמו לתת אותה לשד הזה. ועכשיו, אני זו שתוקרב בגלל החמדנות שלהם. לעזאזל. אני. אני מתחילה לדבר בלי סוף על איך זה רעיון גרוע בעוד הדמעות שלי ממשיכות לזרום. אני אומרת לאבי שמאטאו ראה את אנאבלה ושאין לי אותן עיניים כמו שלה, אבל הוא אומר שאצטרך להשתמש בעדשות מגע. אני אומרת לו שיש לי אישיות שונה מאחותי, והוא אומר שהם נפגשו רק פעם אחת ואין סיכוי שמאטאו ידע כל כך הרבה על אחותי מפגישה אחת בלבד. וזה מתברר לי כשמש - אין דרך לצאת מזה. "את אוכלת ארוחת ערב עם המשפחה שלו בעוד יומיים. אנה תעביר אותך את כל מה שאת צריכה לדעת לפני כן. בבקשה מיראבלה, אל תאכזבי אותי." אבי נדהם כשהוא שוהה במרתף, ומשאיר אותי ואת אחותי לבד. זה קורה, בעוד שבועיים בלבד, אהפוך מלהיות חולדת מעבדה, לאשתו של האיש המסוכן ביותר במאפיה האיטלקית. היורשת ובקרוב הדון של המשפחה הגדולה ביותר של המאפיה האיטלקית.