"למה?" שאלה איריס, מטלטלת את ראשה בתמיהה אל בעלה, מנסה להבין מדוע הוא כועס עליה הפעם. בעלה ארז את חפציו, רצה לעזוב את הבית בלי לתת לה הסבר ראוי למה שקורה. הם אפילו לא התווכחו; לכן, היא לא הבינה מה הבעיה שלו הפעם. "דין, בבקשה אל תעשה את זה." היא התחננה, מנסה לקחת את ידו. בעלה מיהר להרחיק את ידו, בוהה בה בזעם. "אף פעם לא אהבתי אותך, ולעולם לא אוהב. שנינו יודעים שהנישואים שלנו נגמרו הרבה לפני שהם אפילו התחילו." הוא אמר, מזכיר לה שהנישואים שלהם היו שידוך. היא קיוותה שהוא יאהב אותה עם הזמן, היא התפללה, היא נלחמה, היא עמדה חזק, ניסתה לפתות אותו אליה, אבל שום דבר לא עבד. האיש היה קר כקרח כשזה הגיע אליה, וזה משהו שהיא לא הצליחה להבין. היא הניחה את ידה על בטנה כשהיא הרגישה אותה מתנפחת. הדבר האחרון שהיא רצתה היה לאבד עוד הריון. הפעם, דין אפילו לא ידע על זה, היא לא רצתה לתת לו תקווה כמו שהיא נהגה רק כדי בסופו של דבר לאבד אותו שוב אם היא תאבד עוד אחד מילדיו. היא איבדה את הספירה של ההפלות שהיו לה, אבל זה היה הפתרון האחרון שלה. היא ידעה שדין לא יגע בה כשהוא פיכח ורק שכב איתה כי הוא היה שיכור. היא עדיין זכרה את הלילה היטב. בעלה, האיש שהיא אהבה מאוד, נאנק את שמה של פילגשו באוזנה כשהוא דמיין אותה לפני שהתפרק. היא עדיין זכרה את הכאב וההשפלה שהיא הרגישה, אבל היא מעולם לא דיברה על זה איתו. למחרת בבוקר, כששניהם התעוררו, האיש לא טרח להסתכל עליה. הוא אפילו לא הכיר בעובדה שהיא הייתה במיטה. "דין, שנינו ניסינו. אני ניסיתי, במשך שנים, ניסיתי לספק אותך. אבל..." "אז תפסיקי." הוא אמר, עוצר אותה. היא הביטה מטה אל רגליה, נמנעת ממבטו כשדמעות הצטברו בעיניה. היא אחזה בחולצתה כשהיא הרגישה חלשה. העובדה שהיא ידעה מה צריך לעשות הייתה משהו שהיא שנאה. האיש התעקש שהם יגישו בקשה לגירושין במשך חודשים עכשיו, והוא רצה שזה יסתיים בישיבה אחת. הדרך היחידה לעשות זאת הייתה ששניהם יסכימו על הגירושין האלה, מה שהופך אותם ל'הדדיים', ולמרות שזה הרג אותה מבפנים, היא ידעה שזה חייב להיעשות. לא היה טעם להילחם על מערכת יחסים שנגמרה. האיש אפילו לא רצה אותה, וזה משהו שהיא ידעה. היא הביטה למעלה אל האיש לפני שמחתה את דמעותיה, דעתה נחושה על המטרה האחת שהייתה לה בראש. היא רצתה לשמור על ילדה, והיא הייתה נחושה לבנות משפחה משלה. האיש אולי שבר אותה, הוא עשה את זה יותר פעמים ממה שאיש עשה אי פעם, והדבר האחרון שהיא רצתה היה להתמודד עם עוד מהכאב הזה. למרבה המזל, היא ידעה שיש לה את תמיכתו של אביה, אבל זה לא אומר שהדברים הולכים להיות קלים. אם כבר, הם לא היו. אמה לא תאהב את העובדה שהיא הסכימה לגירושין. האישה האמינה שלכל נישואים יש את הסכסוכים שלהם, ולכל דבר יש פתרון. אבל איריס ידעה בוודאות, הנישואים האלה נגמרו, ובין אם אמה אהבה את זה ובין אם לא; היא לא עמדה להמשיך עם זה. אם היא הייתה מגדלת את ילדה בסביבה שפויה, אז היא הייתה צריכה להבטיח שהיא יצרה אותה עבור התינוק קודם כל, ולכן, הבחירה לעזוב תהיה האפשרות הטובה ביותר. היא הייתה אמורה לגדל את התינוק שלה רחוק ככל האפשר מכל הזיכרונות האפלים האלה, ויום אחד, אם ילדה תבחר לרצות לראות את אביה, היא תשמח יותר לקבל את הרעיון. האיש אפילו לא שם לב שהוא שבר את לבה כשהוא פנה לחפציו, מסדר אותם במזוודה שלו. היא ידעה שהוא הולך לאותה אישה, לפילגשו, האישה שאיכשהו הצליחה לזכות בלבו. אריאנה. "רצית להגיש בקשה לגירושין?" היא שאלה, מה שגרם לדין לקמט את מצחו בבלבול. הוא הפסיק לארוז את חפציו, ופנה אליה, מופתע בבירור ממה שהיא שאלה. חזהו כאב לשנייה, והוא הרגיש כאילו נעתקה נשימתו בגרונו. האיש הנהן, מצלב את זרועותיו על חזהו כשהוא מחכה לשמוע מה יש לה לומר. היא הניחה את ידה על חזה, מתעלמת מהכאב שהיא הרגישה בבטן ובחזה. היא הייתה צריכה לעמוד חזק כדי להגן על התינוק שלה. שברון לב לא יעשה לה טוב, והוויכוחים המתמידים רק יגרמו לשבירתה. "אני זוכרת שהיו לך עותקים של הניירות קודם? רצית שאחתום עליהם." היא אמרה, שומרת על עיניה נעוצות בשלו, מתעלמת מכל הכאב שהיא הרגישה באותו רגע ממש כשליבה התחנן אליה לא לעשות זאת. היא ידעה שהיא חייבת, למען התינוק שלה, הלב שלה, ושפיותה, היא חייבת לעשות זאת. דין בחן את הבעתה, לא בטוח מה לומר לפני שהוא הנהן. "כן." הוא אמר, מצטער על כך כמעט מיד. הוא ידע שהיא מודעת היטב לכך שיש לו אותם. אין טעם לשקר על זה עכשיו. "אני אחתום עליהם ואצא מחייך, דין אנדINO." היא אמרה, מסתכלת לו ישר בעיניים, "אז, בבקשה, תן לי אותם. בואו נסיים את הנישואים האלה בהדדיות..."