"נראה שדעתך מוסחת, אהובתי," אמרה אשתי, מריאנה, וקטעה את שרשרת המחשבות שלי. כמות העבודה שהייתה לי הייתה עצומה, ולמרות שהיא ידעה על כך, נראה שלא באמת אכפת לה. אם כבר, כל מה שעניין אותה היה מה היא מרוויחה ומה היא עומדת להרוויח, משהו שמצאתי גם אנוכי וגם מעצבן, אבל עכשיו לא היה הזמן להתווכח על זה. הסתכלתי עליה מעבר לכתף, ובחרתי שלא להגיב. הייתי צריך לעבוד כדי לטפל בעניינים, והדבר האחרון שהייתי צריך היה שהיא ואני נתווכח. והעובדה שידעתי שהשיחה שלנו תסתיים בוויכוח מלכתחילה, אמרה הרבה על איך הנישואים שלנו התנהלו בשנים האחרונות. עברו חמש שנים מאז נישואינו, ובנישואים האלה הגעתי להאמין ששנינו אכן לא מתאימים זה לזה. הכעס שחשתי כלפי עצמי על כך שוויתרתי על אדם שידעתי שהוא מושלם עבורי היה משהו שלא יכולתי להכחיש; עם זאת, זה היה גם משהו שלא יכולתי להודות בו. עשיתי את הבחירה שלי למרות שהוזהרתי וקיבלתי את האפשרות לא להמשיך עם זה, אני הייתי זה שנלחם בכל הסיכויים רק כדי להיות עם אישה שראתה בי לא יותר מחשבון בנק שהיא יכולה להשתמש בו. זה אומר יותר מקצת ששנינו, למרות שנישאנו זמן רב והיינו יחד לפני כן, לא טרחנו להקים משפחה. היא פתחה את הנושא פעם אחת, ורצתה לייצב את עצמה איתי כאישה כשכולם הפנו לה גב או בסופו של דבר הראו לה שהיא לא מתאימה. עם זאת, הייתי צריך להודות, אני הייתי זה שחש טינה ולא רצה את זה איתה. "דין, אתה לא בעניינים כבר חודשים וזה ממש יוצא משליטה," אמרה מריאנה, וקטעה את שרשרת המחשבות שלי. נשמתי נשימה עמוקה, שלטתי בכעסי לפני שפניתי אליה. לא היה טעם להרגיז אותה עכשיו, האישה שרציתי לחזור אליה, הפרח שלי, לא נראתה בשום מקום. נלחמתי במשך שנים כדי למצוא אותה, אבל לא הייתי טיפש, היא לא הייתה בעיר ולא רצתה להימצא; הייתי מוצא עקבות שלה אחרת. אביה ואני עדיין עבדנו יחד, ולמרות שידעתי שהוא מאוכזב וכועס עליי על ששברתי את ליבה של בתו, האיש בחר לשמור על מרחק מקצועי בינינו. האיש ואני לא העלינו את הבעיות הישנות, וגם הוא לא תקף אותי פעם אחת; עם זאת, הוא לא הרשה לי להזכיר את שמה של בתו. זה היה משהו שלא יכולתי להאשים אותו בו. האישה נלחמה בשבילי, זה לא היה משהו שיכולתי להכחיש. אני הייתי זה שבחר לנטור טינה ולסלק אותה. זה לא היה באשמתה בכלל. "יש לי הרבה להתמודד איתו, מריאנה," אמרתי, כשאני אוחז בלחיים שלה, מעביר בעדינות את האצבע שלי עליהן. ידעתי שהיא בסופו של דבר תגרום לבעיה, ויכולה אפילו להגיע לחברה עם הבעיה הזו, וזה לא היה משהו שרציתי. לא הייתי צריך לראות אותה בבניין היום, ידעתי שבסופו של דבר אתנהג רע וזה לא היה משהו שלא רציתי. "את יודעת שהלחץ של העבודה נוטה להשפיע עליי לפעמים, ועם מספר הדברים שאני צריך להתמודד איתם עכשיו, אני ממש צריך הפסקה. בבקשה אל תשאל אותי יותר מדי שאלות שאני לא רוצה לענות עליהן. אני יודע שאת רוצה לעזור אבל, מריאנה, אהובתי, אני צריך להיות מסוגל לפתור אותן בעצמי." "אני כאן כדי לתמוך בך, אהובי, אבל אם אתה לא נפתח בפניי כדי לאפשר לי לעשות זאת..." "מריאנה, שנינו כבר מודעים לכך שלשנינו יש עולמות משלנו. ואני מצדי לא אוהב לשתף את עולם העבודה שלי וגם לא אוהב לערבב אותו עם הבית שלי," אמרתי, ועצרתי אותה. העובדה שהיא הייתה במקור המזכירה שלי גרמה לשמועות רבות להתפשט כשקיבלתי גט והתחתנתי איתה חודש לאחר מכן. זה עלה לי הרבה כשזה הגיע לעובדים שפוטרו בגלל שלא כיבדו אותה, ולמשקיעים שבחרו למשוך את המניות שלהם מכיוון שחששו לאבד אותן בהתחשב בעובדה שאביה של איריס הוא השותף שלי. למרבה המזל, האיש היה אדיב מספיק כדי לא להרוס לי את העסק כשהוא המשיך בשותפות, ולמרות שהוא לא הזכיר את זה, ידעתי שזו איריס שאולי דיברה איתו על זה. חלק, אם לא רוב, אמרו שהיא הסיבה לגירושים שלנו. איריס מעולם לא ענתה להם, וזה הפתיע. האישה פשוט טענה שזו הסכם גירושים הדדי, ולמרות שזה לא היה המקרה, היא בחרה לא להרוס את שמי. זה היה משהו שידעתי שמריאנה לא תעשה. מריאנה תעשה כמיטב יכולתה להרוס אותי, את המוניטין שלי ואת המשפחה שלי. אבל איריס הוכיחה לי שהיא לא תפגע בי אם זה יעלה לה הכל, וידעתי שהגירושים שלנו עלו לה הרבה. אם כבר, זה עלה לה בהתחלה את הכאב שהיא גרמה לי לעבור. זה היה משהו ששנאתי בעצמי, אבל מעולם לא ניסיתי לשנות אותו. "נראה לי ששכחת שהייתי במקור המזכירה שלך. אם מישהו ידע איך העבודה שלך מתנהלת, דין, זו אני," היא אמרה, מצליבה את ידיה על החזה שלה. גלגלתי את עיניי והלכתי לשירותים, והתעלמתי מהגישה שלה. הדבר האחרון שהייתי צריך היה להתווכח איתה עכשיו. זה היה רע מספיק שהיא התחילה לשאול אותי על שנינו בהריון. בהתחלה, אני הייתי זה שרצה את זה. רציתי ששנינו נקים משפחה ורציתי שיהיה לי יורש. אבל ככל שאנחנו מתקרבים, כך אני מתרעם יותר על הרעיון של הקמת משפחה. ולא יכולתי להבין את הסיבה לכך. אולי המשיכה שלי אליה הייתה רק העובדה שזה היה אסור. אבל כשעשינו את זה אמיתי, הדברים פשוט השתגעו. שנינו פשוט איבדנו את הניצוץ בינינו, וזה לא היה משהו שיכולתי להודות בו בקלות. "זה היה בעבר, מריאנה. זה משהו ששנינו יודעים," אמרתי, ולא טרחתי להסתכל עליה. יכולתי להגיד שהיא מנענעת את ראשה מאחורי, אבל זה לא היה משהו שדאגתי לו. הייתה לי עבודה לטפל בה, וזה היה משהו שידעתי; לכן, דרמת הנישואים הזו לא הייתה משהו שחיפשתי. קמטתי את מצחי כשהטלפון שלי צלצל, והרמתי גבה על העובדה שזו המזכירה שלי. האישה מעולם לא העזה להתקשר אליי כשהייתי בבית. זה היה בגלל שמריאנה הפחידה אותה לא לעשות זאת. האיומים שהאישה קיבלה מנעו ממנה לחשוב להסתכל עליי במקום לדבר איתי. אם כבר, האישה לא העזה לדבר איתי אלא אם כן זה היה אך ורק התנהגות בעבודה, ולא יכולתי להאשים את מריאנה על כך. האישה פחדה שהיא תחזור על אותו עבר שהיא גרמה לאיריס לעבור וזה היה משהו שידעתי היטב. זה היה משהו שבחרתי לסלוח לה עליו ובגלל זה יצאתי מחדר השינה כדי לענות לשיחה. "תגידי לי, סיינה?" שאלתי, ולא טרחתי לברך את האישה. מעולם לא בירכתי אותה בכל מקרה, אז היא לא הופתעה מהתגובה שלי. "בוס, האנשים מצאו אותה," היא אמרה, וקמטתי את מצחי בבלבול. המילים הבאות שלה תפסו אותי לא מוכן, וגרמו ללבי לצנוח לבטן לפני שהרגשתי שהנשימה שלי נתקעת בגרוני. "הם מצאו את האקסית שלך, גברת איריס..."