פרק ראשון
"מר ליאם לא יחזיק מעמד עוד חודש. על פי הבדיקות שעשינו לו, הוא אפילו לא יחזיק מעמד עד סוף החודש. את צריכה למצוא לו תורם כליה."
הסתכלתי על ליאם, ליבי דופק בחזה כשראיתי אותו שוכב חיוור וללא רוח חיים על המיטה.
ליאם אובחן כחולה במחלת כליות לפני שבועות. חיינו התנהלו על מי מנוחות עד שהוא התחיל לרדת במשקל ולאבד תיאבון. לא ייחסנו לזה חשיבות רבה עד שהוא התחיל לסבול מעור יבש ומגרד ומקוצר נשימה. הלכנו לבית החולים שם הוא אובחן כחולה במחלת כליות ועדיין לא נמצאה לו התאמה לכליה לצורך ניתוח.
דמעות שלא נשפכו העיבו על ראייתי כשנזכרתי במילים המדויקות של הרופא מוקדם יותר. שמתי לב כמה שונה הוא נראה כרגע. העור שלו, שהיה פעם תוסס ומחוטב, נראה חיוור ועמום, השפתיים שלו נראו סדוקות וחיוורות מדי.
"אמה"... שמעתי את שמי בקול נמוך וצרוד.
מיהרתי לנגב את דמעותיי וראיתי שהוא התעורר.
"היי מותק," אמרתי, מנסה לחייך.
"את בוכה?" הוא שאל, ונשמע עייף.
"לא, סתם הייתי שקועה במחשבות, איך אתה מרגיש?" שאלתי, מנסה להתחמק משאלתו.
"אני לא יודע," הוא נאנח. "מה עם התורם שעשו לו בדיקה אתמול? הוא שאל, ונשמע מלא תקווה.
"הוא עדיין לא היה מתאים, אני מצטערת." אמרתי, מלטפת את זרועו.
הוא נאנח בעצב.
"אל תדאג מותק, נמצא התאמה בקרוב," אמרתי, מנסה לנחם אותו למרות שכבר פחדתי.
"מתי זה בקרוב?" הוא השתעל.
מיהרתי להושיט לו את המים שלו ונתתי לו לשתות.
"אני יודע שאת מנסה להיות חיובית אבל אני לא מרגיש טוב. בכל פעם שאנחנו מקבלים תורם, זה לא מתאים. ואני מרגיש שהסוף שלי מתקרב מיום ליום." הוא הוסיף בחוסר תקווה.
"אל תגיד את זה!" קראתי, כאב הלב שלי גובר.
"אנחנו הולכים למצוא התאמה ואתה הולך להשתפר." אמרתי בתקיפות.
בתוך תוכי ידעתי שהוא צודק. הוא הלך והחמיר מיום ליום ולא היה שום דבר שאף אחד מאיתנו יכול היה לעשות כדי לעצור את זה. פשוט היינו צריכים להמשיך לקוות שנמצא התאמה לפני שיהיה מאוחר מדי.
אחר כך ניהלנו שיחות קטנות וניסיתי להקל על מצב הרוח שלנו.
הדלת נפתחה ואמו, גברת סטון, נכנסה.
"או ליאם"... היא הפילה את התיק שלה וניגשה לבנה.
"שלום גברתי," אמרתי, למרות שלא ציפיתי לתשובה.
היא גם לא איכזבה, היא אפילו לא טרחה להעיף בי מבט.
"מה שלום התינוק שלי?" היא שאלה, מרחפת מעליו.
"אני בסדר אמא," הוא ענה.
"אתה בטוח?" היא שאלה.
"אתה מרגיש עייף? אתה לא אמור לבזבז את האנרגיה שלך בדיבורים מיותרים," היא הוסיפה, משליכה מבט זועף לעברי.
"אל תדאגי אמא," הוא אמר וחייך אליה כשהיא המשיכה לרחף מעליו ולבדוק אותו לסימנים של אלוהים יודע מה.
שמענו דפיקה והרופא נכנס.
"שלום אדוני," אמרתי.
"שלום," הוא ענה בחיוך.
הוא הלך למקום שבו היה ליאם, עשה עליו בדיקה קטנה ורשם כמה דברים.
כשסיים, הוא הסתכל עלינו ונאנח.
"אפשר לדבר בחופשיות?" הוא שאל.
"כן," אמרה גברת סטון.
"מצבו הבריאותי מידרדר והוא זקוק לתורם בהקדם האפשרי, אחרת זה יהיה מחוץ לשליטתנו." הוא אמר.
"אוי אלוהים!" קראה אמו של ליאם.
"ואנחנו מתקשים למצוא תורם שמתאים לו. אין לו הרבה זמן," סיכם הרופא.
דמעות העיבו על ראייתי כשמחשבה בלבד על לאבד אותו גרמה לליבי לכאוב.
"אפשר לדבר איתך לרגע?" שאל הרופא את אמו של ליאם.
"בסדר," היא יללה ושניהם יצאו.
הסתכלתי על ליאם וליבי בכה כשראיתי את המבט על פניו. אחזתי בידו וניסיתי לנחם אותו.
"אתה תהיה בסדר, בסדר?" אמרתי, מנסה לעצור את דמעותיי.
"אנחנו הולכים למצוא התאמה בקרוב ואתה תהיה בסדר," המשכתי.
"לא, זהו זה," הוא אמר, ונשמע ריק.
"לא לא לא אל תגיד את זה בבקשה," בכיתי, ולא הצלחתי לעצור את דמעותיי.
"היו לי תוכניות להכל בשבילנו," הוא המשיך, כשדמעות זולגות על לחייו.
"שום דבר לא יקרה לך בסדר?" אמרתי בתקיפות.
"איך?" הוא שאל.
"אנחנו מחפשים התאמה כבר שבועות אבל לא מצאנו אף אחת. נמאס לי להיות מלא תקווה, בואו נתמודד עם המציאות, אני לא הולך להחזיק מעמד." הוא הוסיף.
נכון, אנחנו מחפשים לו התאמה כבר שבועות אבל לא הצלחנו למצוא אף אחת. ומצבו הבריאותי רק הולך ומחמיר מיום ליום.
לא הייתי מוכנה לאבד אותו, אז אמרתי בבהילות "אני אעשה את הבדיקה ואראה אם אני מתאימה."
הוא צחק בטון נמוך.
"מה גורם לך להרגיש שתהיי מתאימה אפילו אחרי חיפושים אינספור? ואפילו אם את כן, אני לא אתן לך להיות התורמת שלי." הוא אמר.
"רק תני לי לנסות בבקשה, אני לא רוצה לאבד אותך." אמרתי.
הוא עדיין סירב וטען שהוא לא יאפשר לי לקחת סיכון כזה עליו. ניחמתי אותו, ואמרתי שרק רציתי לדעת אם אני מתאימה בכלל.
העניין הוא, כל חיי לא ידעתי אהבה אמיתית. למרות שהייתי הילדה היחידה של הוריי, תמיד הזניחו אותי כאילו האשימו אותי במה שלא ידעתי עליו דבר.
עד למערכות יחסים, תמיד ניצלו אותי ובסוף נשבר לי הלב.
ליאם היה היחיד שבאמת דאג לי. הוא לא היה מושלם אבל הוא היה הטוב מכולם. למרות שהוא היה ילד של אמא ועשה כל מה שאמא שלו ביקשה גם אם זה גרם לנו לבעיות, הוא עדיין היה בסדר.
החלטתי לעשות את הבדיקה ולראות את התוצאה כדי שאדע שלפחות עשיתי מאמץ.
שתקנו כשמחשבותינו השתוללו.
אחרי זמן מה, אמו חזרה ואמרה שהרופא אמר שיש לו שבוע אחד לכל היותר.
היא המשיכה לרחף מעליו עד שהוא נרדם אז ביקשתי רשות ויצאתי למשרדו של הרופא.
כשהגעתי למשרדו של הרופא, דפקתי ושמעתי "כנסי" ונכנסתי.
"היי, בבקשה אני רוצה לעשות בדיקה כדי לראות אם אני מתאימה להשתלת כליה של מר ליאם." אמרתי בהתרגשות.
"בסדר, הוא יודע שאת עומדת לעשות את הבדיקה?" הוא שאל, תוך כדי שהוא קם.
"אה כן, הוא יודע." עניתי.
"בסדר אז, בואי איתי." הוא אמר.
בכך, הלכנו למעבדה. הוא קודם כל עשה צילום חזה לפני שהמשיך עם הבדיקה האחרת. אמרו לי שהתוצאות יהיו מוכנות אחרי כמה שעות.
בכך, חזרתי לחדר שבו היה ליאם.
גם אמא שלו נרדמה לידו אז החלטתי ללכת הביתה במהירות ולהתרענן לפני שהתוצאות יהיו מוכנות.
פיו! קראתי, כשהפילתי את התיק שלי על הכרית, נעלתי את הדלת ופניתי לחדר האמבטיה תוך כדי שאני מתפשטת תוך כדי הליכה. פתחתי את המקלחת ונתתי למים לנזול על גופי, כשנזכרתי באירועי השבועות האחרונים.
תהיתי אם אהיה מתאימה לליאם. בכנות פחדתי ממה שהתוצאות הולכות להיות. פחדתי להיות מתאימה לו ובאותו זמן, פחדתי לא להיות מתאימה ולאבד אותו.
כשעתיים לאחר מכן, עזבתי את הבית ופניתי לבית החולים, כשאני מרגישה רעננה ומלאת תקווה.
כשהגעתי לשם, ראיתי שליאם עדיין ישן אבל אמא שלו לא הייתה איתו יותר אז התיישבתי איתו.
קפצתי בבהלה מדפיקה על הדלת, שגרמה גם לליאם להתעורר. בטח נרדמתי. הרופא נכנס, כשהוא לובש חיוך ודופק הלב שלי הואץ.
"מזל טוב, את התאמה מושלמת בשבילו." אמר הרופא, ונשמע נרגש.
"איזו התאמה?" אמר ליאם, תוך כדי שהוא משתעל.
"התאמת השתלת הכליה שלך." הוא ענה.
"אני ממליץ שנתחיל בהשתלה בהקדם האפשרי למען בטיחותו," אמר הרופא, מסתכל עליי.
"בשום פנים ואופן, אני לא אתן לה להקריב את עצמה בשבילי."
