"מה לעזאזל אני עושה?" ליטה לחשה את המילים האלה אל המכונית הריקה, "זה מטורף." היא הניעה את ראשה והעבירה את ידיה על פיה, מדברת דרך אצבעותיה. "אני אהרוג את עצמי." ליטה מצאה את עצמה באמצע אזור תעשייה, נטוש מזמן, או לפחות נותר במצבו העלוב. משמשת המכונית שלה היא יכלה לראות בניינים הרוסים ויסודות מתפוררים המפוזרים במגרשים האחוריים. עורה התהדק כשהיא בהתה בבניין הרעוע הקרוב ביותר ושקלה להיכנס פנימה. כאילו לא נכתבו מספיק סרטי אימה עם פתיחה כזו. ועוד יותר טוב, המקום הזה היה לפחות שלושים דקות מהכביש הראשי וליטה היו פחות משעה לפני השקיעה. היא נשמה נשימה עמוקה והביטה מטה בתמונה שבידה: קבוצת אנשים מצטלמת בשמחה מול אותו בניין שהיא מסתכלת עליו עכשיו. רק בתמונה, ליטה לא יכלה לראות את הרקע הגדול יותר של בנייני משרדים ריקים ואספלט מופשט. היא אפילו לא יכלה לראות את דלת הכניסה מאחורי הגופות או את החלונות הסגורים. לראות את זה אולי היה משכנע אותה לנטוש את הרעיון הטיפשי הזה, ועכשיו זה היה מאוחר מדי. היא כבר הגיעה רחוק מדי, סיכנה יותר מדי. ליטה בהתה בתמונה, מעבירה את אצבעותיה על קווי הקיפול כאילו זה יתקן את התמונה המתפוררת. היא נאנחה, קיפלה את התמונה שוב והחביאה אותה במגן השמש של המכונית למשמרת. ליטה העבירה את האגודל שלה על פנים פרק כף היד שלה, נחה על הקעקוע שאמר *את חושבת שיש לך לנצח, אבל אין לך*. היא עדיין יכלה לשמוע את קולו אומר לה את המילים האלה. והיא באמת הייתה צריכה את האומץ הזה עכשיו. היא משכה את השרוול שלה חזרה למטה, בדקה את עצמה במראה ויצאה מהמכונית. היא אספה את שיערה השחור לגולגול מבולגן, עייפה מלשחק עם הסגנון באורך המותניים, והתלבושת הגדולה שלה - מכנסי טרנינג וחולצת טי של להקה עם שרוולים ארוכים - הייתה צריכה להיות גדולה עליה בשלוש מידות עכשיו. הם לא היו גדולים מדי באופן גס כשקנתה אותם לפני כמה שנים, אבל אפילו הבגדים המגושמים שלה לא עשו דבר כדי להסתיר את הרזון שלה. מבט אחד בצווארה, או אפילו בפרקי הידיים שלה, וכל אחד יכול היה לראות את זה. גם לא היה מה לעשות לגבי העיגולים השחורים מתחת לעיניים שלה או העור החיוור שלה. בטח, קצת קונסילר היה עוזר, אבל לא היה זמן וליטה לא חשבה שמישהו בפנים יעריך אותה עם איפור. ליטה נראתה גרוע כמו שהיא הרגישה, אבל היא גם נראתה גרוע יותר בעבר, אז זה יצטרך להספיק. סביר להניח שהיא לא תרשים אף אחד בפנים, איפור או לא, אז אותנטיות תצטרך להספיק. ליטה חצתה את החניון והביטה במכוניות - תערובת של מכוניות הגונות ומכוניות גרוטאות בתוספת כמה אופנועים שראו ימים טובים יותר. בהחלט לא סוג המותרות שההורים שלה היו מצפים לה. *טוב*, היא חשבה. היא הייתה אוהבת את המקום הזה עוד קצת בגלל זה. היא משכה את דלת המתכת החלודה קלות בנקישה חזקה, והשלימה עם העובדה שכסף עשוי להיות קלף המיקוח היחיד שלה כאן והיא תשתמש בו. ברגע שנכנסה פנימה, היא הביטה סביב בתוכנית הקומה הפתוחה של חדר הכושר בציפייה. היא לא ידעה מה היא דמיינה, אבל זה לא היה *זה*. מהרגע שהיא נכנסה לחדר הכושר, היא הייתה צריכה להרגיש טוב יותר, או לפחות להרגיש שהחיים שלה משתנים לטובה. אבל חדר הכושר היה פשוט חדר כושר ושום דבר בו לא תיקן אותה באופן קסום. בטח, זה היה מקום נחמד יותר ממה שהיא חשבה שהוא יהיה, אבל זה לא אומר הרבה. ובכל זאת, היה משהו להגיד על האסתטיקה. זה היה בגודל של מחסן, גדול מספיק כדי להכיל מספר אזורי אימונים שהיו מרווחים באופן שווה. מה שנראה כזירת איגרוף סטנדרטית וזירה עם כלוב מתכת סביבה היו צמודים לקיר האחורי. היא מעולם לא ראתה ציוד איגרוף מקרוב, אבל היא הניחה שככה זה נראה. אחר כך היה אזור עם שום דבר מלבד מחצלות עבות לצד קטע נוסף עם שקי תלייה ושקים עם בסיסי רצפה. היא ראתה שקי אימונים כאלה מהמחקר המקוון שלה. הכי קרוב לדלת הכניסה, ליטה בחנה את החלק הכפול של מכשירי קרדיו ומשקולות. למרות המראה החיצוני המחוספס, הכל נראה בצד החדש ומטופח היטב. החדר הריח כמו אקונומיקה ולימונים, עם אורות פלואורסצנטיים בהירים שחשפו עד כמה הכל נראה נקי. אפילו רצפת הבטון נראתה נקייה מלבד חריצים שרוטים שנראו כאילו מישהו גרר רהיטים עליה. היא הביטה למעלה ויכלה לראות כמה כתמי חלודה וקווי טפטוף על הצינורות החשופים. באמת, נראה שהבניין עצמו היה הבעיה. אם היא הייתה צריכה לנחש, ליטה שיערה שבעל חדר הכושר בטח שיפץ לאט לאט. למרות שהיו פגמים, ליטה הרגישה שלחדר הכושר יש אווירה קהילתית שהיא העריכה. האנשים היו סיפור אחר. גברים שריריים מאוד הסתובבו בין החלקים, נראים בדיוק כמו שהיא חשבה שהם יהיו. מצחיים מקומטים ושפתיים צבוטות עקבו אחר מבטה, והבעות נוקשות אך סקרניות היו כל מה שקיבל את פניה. אף אחד מזה לא גרם לה להרגיש בדיוק רצויה. האם היא יכולה להאשים אותם? היא השוותה בשקט את עצמה לכל הגברים החטובים סביב חדר הכושר והבינה מיד מדוע הם בחנו אותה בחשדנות. זה לא היה בגלל שהיא אישה, כי היא יכלה לראות כמה קווי מתאר נשיים ליד החלק האחורי של החדר. לא, זה היה בגלל שהיא לא נראתה כאילו היא ראתה פעם את פנים חדר הכושר. באמת, היא לא ראתה, וזה גרם לה להרגיש מאוד לא במקום. זה היה רעיון נורא, היא חשבה שוב, כשהיא בועטת בשקט בעצמה. איך היא הייתה אמורה לגרום להם להסכים לתת לה להתאמן כאן כשהיא נראתה כמו המקבילה האנושית לגור חתולים שזה עתה נולד? "את אבודה, ילדה?" גבר חסון עם תספורת קצוצה שאל לפתע, כשהוא יוצא משום מקום. הוא לבש סווטשירט גזור שנפסק בתחתית שרירי החזה שלו ומכנסי אימון מניילון. לשני הפריטים היה את השם של חדר הכושר עליהם - מה שאם לומר את האמת היה לא רלוונטי. היו יותר מדי שרירי בטן גבריים גלויים, והשרירים לא הסתתרו. ליטה בלעה רוק, מנסה לשמור על עיניה על פניו. אולי הוא היה עובד, אבל הוא יכול היה להיות גם הבעלים. הגבר הלך לעברה מחדר אחורי, מטפח את מצחו השזוף במגבת. הפעולה רק הרימה את החצי חולצה שלו גבוה יותר, וליטה נשכה את לשונה. היא בחנה את עיניו הכחולות הדהויות, גבות כהות שכיסו את אפו הרחב יותר ונחיריו המחודדים. היא לא הצליחה להבין אם השיזוף העדין היה גוון טבעי או נימוס של השמש. כך או כך, ליטה רשמה לעצמה מנטלית את תווי הפנים שלו, מתכננת להשוות אותו לתמונה במכונית ברגע שהיא תחזור. היא לא חשבה שהיא אי פעם ראתה מישהו עם כל כך הרבה שרירים. רחב ומגושם, הוא בהחלט בלט בחדר. הוא לא היה לא מושך, כל אחד יכול היה לראות את זה, אבל כשהוא התקדם לעברה, היא גילתה שהיא לא אוהבת את האווירה שהוא שידר. משהו מדכא ריחף באוויר ביניהם. זה היה כאילו הוא רצה לשלוט בה באמצעות איום פיזי, והגוף שלה התמרד. כשהוא הגיע למרחק של כמה צעדים, ליטה הבינה שהוא כנראה גבוה ממנה בארבעה או חמישה סנטימטרים, והאופן שבו הוא לחץ את כתפיו מעט הצידה גרם לו להיראות אפילו גדול יותר. קיר של גבר. היא לא יכלה שלא לצעוד צעד אוטומטי אחורה כשהוא חטף את הסנטימטרים האחרונים האלה של מרחב ביניהם. "אמרתי... את אבודה, ילדה?" הוא שאל שוב, עם רמז למשהו שקורה לפיו. לא בדיוק חיוך, אבל גם לא פרצוף מכווץ. הפנים היהירות האלה והאופן שבו הוא ניגב את החלק האחורי של צווארו עם המגבת גרמו לשרירים שלה לרעוד באופן לא צפוי. האם הוא הקניט אותה או דחה אותה? ראשית, השם שלה לא היה *ילדה*, אבל לא נראה שאכפת לו, ושנית, איך היא הייתה אמורה לענות על שאלתו? למה הוא הניח שהיא אבודה? אין סיכוי שמישהו היה מגיע *בטעות* לחדר כושר הקבור בחלק האחורי של אזור מיוער בכבדות. היא הייתה צריכה לדעת בדיוק מה יש שם לפני שהיא אפילו ניסתה. אז, זו לא הייתה כל כך שאלה, כמו תצפית על כמה שהיא לא שייכת לכאן. האופן שבו ליטה הגיבה לדחייה כנראה יכתיב עד כמה האינטראקציה הזו תקדם אותה והיא הייתה צריכה שהדברים יסתדרו. היא לא אהבה שמדברים אליה בטון מתנשא, אבל היא הייתה רגילה לבלוע את גאוותה לטובת שלום, במיוחד עם גברים כמוהו. אז, היא עשתה בדיוק את זה, והעלתה חיוך עדין. "זה אלפא?" שאלה ליטה, קולה יצא קטן ממה שהיא התכוונה, והיא מיד ניקתה את גרונה. להיראות חלשה מדי מנטלית לא תעזור לה כאן כשהגוף שלה כבר שידר כמה היא חלשה פיזית. "ברור," הוא הצביע על הלוגו על החולצה שלו, "מה זה בשבילך? החבר שלך כאן?" "מה? לא? *לא.* אני רק רוצה לדבר עם הבעלים," ליטה השיבה בנקישה, אסירת תודה שקולה צבר קצת נשיכה. "את נשמעת לא בטוחה לגבי מקום הימצאו של החבר שלך, ילדה. מה אלפא עשה הפעם? שכח לחזור אלייך? זה ככה לפעמים. זה לא אומר שאת צריכה להופיע בחדר הכושר שלו. את אמורה לקחת את ההפסד הזה בפרטיות, מותק," הגבר לעג, מצליב את זרועותיו על חזהו. "למרות שאת קצת חיוורת ורזה לטעם הרגיל שלו... יש לך איזושהי מיומנות מיוחדת?" "אתה מתכוון לבעוט לחלאות בביצים?" שאלה ליטה, כשהיא מעניקה לו חיוך נורא. הוא באמת עלה לעור של ליטה, אבל היא ניסתה לא להתמקד בזה. היא לא הכירה את האנשים האלה, והם לא הכירו אותה. ההנחות שלו לא משנות, היא טענה, כשהיא חורקת שיניים. הוא השמיע צליל הומוריסטי בגרון. "תראה," ליטה נאנחה, "אני רוצה לדבר עם הבעלים כי אני רוצה להצטרף לחדר הכושר-" היללה הרועשת של הגבר קטעה את ליטה. הוא צחק כאילו היא סיפרה זה עתה את הבדיחה של המאה. וזה צרב, שלח אש ששוטפת אותה בגל פתאומי של כעס. הוא משך את עיניהם הסקרניות של כמה מהגברים האחרים כשהוא נאחז בצידיו בהתקף. ליטה הייתה בערך שנייה אחת מלהרוס את הסיכויים שלה כאן עם הפה החכם שלה. "את? להצטרף לחדר הכושר?" הוא שאג עוד סדרה של צחוקים, "את אפילו לא יכולת - אני מתכוון, האם אי פעם *הרמת*? משהו?" הוא נאנח, "אני אפילו לא אטריד לשאול אם אי פעם זרקת אגרוף, אבל מותק, כנראה שאפילו לא רצת מעגל פעם אחת." ליטה התכווצה, כופה חיוך שהיא לא הרגישה בכלל. הוא צחק עליה. זיעה חמה ועוקצנית חרזה על החלק האחורי של צווארה כשהיא חשבה על כל הדרכים שהיא הייתה גורסת אותו לאפס עם המילים שלה. אבל היא לא יכלה. לא עדיין. לא עד שהיא דיברה עם הבעלים. *אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש.* ליטה ספרה בראשה, מנסה להרגיע את עצמה. זה היה טריק שאחיה נשבע בו, וזה היה אחד הדברים הבודדים שהיא מצאה מועילים במהלך השנים. "אתה יכול פשוט לקחת אותי לבעלים, בבקשה?" ליטה הרימה את קולה קצת כדי שהוא יוכל לשמוע אותה מעל הצחקוקים הכבדים שלו. היא הייתה צריכה לבדוק את עצמה. אמה עבדה נואשות כדי לרסן את התוקפנות שלה כי זה לא היה *ראוי לגברת*. היו לה תרופות שנקבעו למקרים שבהם הדחפים של ליטה היו חזקים מדי. לאחרונה, זה הרגיש כאילו כל מה שהיא עשתה זה לבלוע כדורים. "ובכן, אני לא הולך לקחת אותך לבעלים, מיס-אני-רוצה-להצטרף-לחדר-הכושר," הצליח הבחור בין אנחות אחרי שצחק כל כך חזק. "הוא לא אוהב שמפריעים לו. ובכל מקרה, זה לא חדר הכושר לסלפיז באינסטה או כל דבר אחר שאת כאן כדי לעשות. זה לא סוג חדר הכושר הזה. זה מועדון קרב. אז למה שלא תיקחי את התחת הגרמי הזה בחזרה למקום שממנו באת." הוא התחיל להסתובב. ליטה ראתה אדום. לשבריר שנייה, היא הרגישה שהיא רואה אדום, וזה הניע אותה לנהום, "אני לא עוזבת עד שאני רואה את הבעלים." קולה צנח נמוך בצורה מסוכנת, גם כשהראייה שלה התבהרה. הגבר עצר, הסתובב אליה בחזרה עם טיק בלסת שלו, "איך בכלל מצאת אותנו? אנחנו לא מפרסמים." "חבר סיפר לי על זה. נתן לי את הכתובת." הוא הרים גבה, "ומי החבר הזה?" האופן שבו הוא יישר את כתפיו גרם לפניה של ליטה להתחמם. הוא לא האמין לסיפור שלה. היא בקושי יכלה להכיל את האופן שבו הדם שלה פעם בתוקפנות. זה החמיר, לא השתפר. זה היה חדר כושר, לא חברה סודית. מה זה משנה ממי היא קיבלה את הכתובת? היא שלפה כדור מהכיס שלה ובלעה אותו עם לגימה מבקבוק המים שלה כדי לדכא את הכעס שלה. "וגם בולעת כדורים? בשום פנים ואופן, מותק, את יכולה ללכת לטייל. לא אכפת לי מי נתן לך את הכתובת או למה את כאן." "זו מרשם עצבים... ואני בטוחה שזה לא שונה ממה שאתה מזריק כדי לגרום לך להיראות ככה," היא אמרה בקרירות, כשהיא עושה תנועה גורפת על גופו בידה. היא לא החמיצה את הבעת ההלם שלו או את סלסול ההומור שרדף אחרי ההפתעה. "אה לא, גברת קטנה, זה הכל טבעי," הוא קרץ, וליטה בלעה רוק שלא מרצונה. פלירטוט גרם לעור שלה לזחול כי זה תמיד אומר שהיא צריכה לדרוך על ביצים. "בכל מקרה," הוא קטע את מחשבותיה, "תודה שעצרת כדי לתת לי צחוק, תלכי לאיבוד." היא שאפה אוויר בחריפות, יישרה את גבה ופלטה, "כמה זה עולה?" הוא בחן את פניה לרגע, לא בטוח עד כמה היא רצינית. "מה זאת אומרת, כמה זה עולה, מותק?" זה היה יותר טוב מלהיקרא *ילדה*, אבל שמות חיבה לא היו הדבר האהוב על ליטה והוא כבר קרא לה כמה. "כמה עולה מנוי לשנה?"