"מיס דילרד, דייקנית כתמיד, בבקשה תתיישבי," סיוזן סימנה. היא הייתה המטפלת של ליטה בחודש האחרון, בדיוק יום אחרי שליטה עברה לדירה שלה. אבל מאז הביקור הראשון, היא תמיד התעקשה שליטה תקרא לה סיוזן, כדי להראות שהמשרד שלה הוא מרחב ידידותי. אבל הוא לא היה, וליטה ידעה את זה, פשוט מהעובדה ש*סיוזן* מעולם לא קראה לה ליטה. זה תמיד היה מיס דילרד. "אז, מה חדש על סדר היום של אמא שלי?" ליטה שאלה, מבטלת כל נימוס מיותר כבר בכניסה. היא צנחה על הספה מעור היקרה להחריד עם מבט זועף. "אמא שלך מוסרת דרישת שלום, כתמיד, ושוב, אני כאן כדי להזכיר לך שהיא רק רוצה את הטוב ביותר בשבילך. אנחנו כאן היום כדי לדון שוב על מכון הכושר. חשוב שתטפלי בעצמך יותר טוב. מצאת מקום מתאים? יש לי כמה הצעות שאמא שלך אישרה, אם תרצי." "לא תודה, סיוזן. מצאתי אחד אתמול. הנה הקבלה," ליטה הטיחה, כמעט זורקת את פיסת הנייר החצי מקומטת לידיה של סיוזן. האישה כחכחה בגרונה וניקתה את משקפיה באיטיות לפני שלקחה את פיסת הקבלה לידיה. "מממ, אין כאן שם. כתוב רק מועדון אתלטי בשורה. איך קוראים לזה? איפה זה?" "זה די רחוק, אבל אני אוהבת את הנסיעה," ליטה חייכה ביהירות, "זה נותן לי הרבה זמן לחשוב. ואני מעדיפה לשמור את השם לעצמי. אמרו לי שאני יכולה לבחור את מכון הכושר שלי, ועשיתי את זה. זה לא אמור לשנות איפה זה. בכל מקרה, חשבתי שהעלות תספק את אמא, ותבטיח שבחרתי מקום מתאים למשפחה בקליבר שלנו." ליטה שנאה לדבר ככה. זה היה אליטיסטי ורמז שאחרים פחותים בגלל שהם לא עשירים. אבל זו הייתה השפה שגם סיוזן וגם אמא של ליטה אהבו לשמוע. זה אימת שליטה סופגת את האימונים שלהן. סיוזן הנהנה מהורהרת, "כן, אני מניחה שמכוני כושר אקסקלוסיביים לא צריכים לפרסם על הקבלות שלהם. השמועה מפה לאוזן מספיקה. כן, אני חושבת שהיא תהיה מרוצה מזה." סיוזן תחבה את הנייר לתוך תיקייה ותפסה את פנקס הרשימות שלה, "נתחיל?" ליטה הנהנה. "איך התוקפנות שלך היום, בסולם של 1 עד 10?" *אחד עשרה*, ליטה חשבה. "שתיים," ליטה ענתה בקול רם. "*והכעס שלך?*" *שנים עשר*, ליטה נהמה בראשה. "אחד," היא נאנחה, עייפה מל לענות על אותה שורה של שאלות כל יום. "כמה כדורים את לוקחת ביום?" סיוזן הורידה את האף שלה למטה על השאלה הזאת, מנסה לבחון את התשובה של ליטה. "שניים, כמו תמיד," ליטה משכה בכתפיה, ביודעה שזה קרוב יותר לחמישה או שישה בשלב הזה. "והשינה שלך? היו לך סיוטים?" "לא כל כך הרבה. אני ישנה בערך ארבע או חמש שעות, אבל אחרי מכון הכושר אתמול, ישנתי שש." "נפלא, נפלא. והחלק הכי טוב הוא שזה יעשה פלאים לעור ולשיער שלך, שהפכו די... חסרי ברק." לליטה מעולם לא הייתה מטפלת לפני שג'יימס מת, אבל היא לא חשבה שסיוזן עושה את זה נכון. היא לא מעודדת או מאשרת. היא כל הזמן זורקת עקיצות קטנות, ולפעמים זה הרגיש כאילו ליטה מקשיבה לאמא שלה בבשר ודם, עם כל האליטיזם והדעות הקדומות. אבל בסופו של דבר, ליטה תשב שם בשמחה כל יום עד שהלימודים יתחילו אם זה אומר שהיא יכולה לקבל קצת חופש. אחרי זה, היא תצטרך ללכת רק פעם בשבוע כדי לשמור על החופש שלה כל עוד הציונים שלה יישארו גבוהים. ואם כל זה אומר שהיא תוכל ללכת לבית ספר בצד השני של המדינה מההורים שלה, היא מוכנה לעשות הכל. להצטרף למכון הכושר והאפשרות לצאת מתחת לאגודל של בריאן היו בונוסים שהיא לא יכלה לוותר עליהם. "מה עם התיאבון שלך? את נראית כאילו לא אכלת שוב..." סיוזן השמיעה קליק בלשונה וליטה הצטמקה. זה היה כנראה הצליל הכי מעצבן בעולם, וזה היה מזלזל. "אכלתי סלט גן שלם עם אבוקדו אתמול בלילה אחרי מכון הכושר," ליטה הבטיחה, ביודעה היטב שהיא רק ניקרה בו במשך שעה ואז שתתה בקבוק גטורייד. אבל עדיף שסיוזן לא תדע את החלק הזה. למען ההגינות, ליטה *אכן* הייתה רעבה עד שבויאן הופיע, ודרש שיאכלו יחד ארוחת ערב. כשהיא התיישבה לקחת את הביס הראשון, התיאבון שלה מת, כמו שתמיד קורה אחרי שהוא מזכיר לה כמה מעט זמן נשאר לה. "נפלא!" סיוזן חייכה, "אני מניחה שאני צריכה להודות לבריאן על הארוחה שלך? זה בטח נחמד, לגור עם בחור צעיר ונאה כזה, ובגיל מצוין לנישואים, גם." האם היא התייחסה לגיל 18 של ליטה או לגיל 23 של בריאן? אף אחד מהם לא נראה מצוין לשום דבר מהסוג הזה. "כפי שאמרתי לאמא שלי כבר אינספור פעמים, אנחנו לא גרים יחד. אנחנו בהפסקה עד מאי. אנחנו גרים באותו בניין. זה הכל. זה היה הסידור שלה, לא שלי." "כן, טוב... דברים טובים לוקחים זמן לפרוח, מיס דילרד, לפעמים כולנו צריכים קצת דחיפה פה ושם. ועם קרבה, זה רק עניין של זמן." ליטה הסתכלה על השעון, "כמה שאני נהנית מהשיחות שלנו, נראה שהזמן נגמר. אותו שעה מחר?" _____________________ שבוע לאחר מכן ליטה התמוטטה תחת גל של אוויר. או ליתר דיוק, חוסר אוויר. הריאות שלה לא נראו מסוגלות לשאוב מספיק חמצן כדי לקיים אותה. היא הייתה כל כך לא בכושר, זה היה עצוב. שתי הדקות שהיא בילתה בריצה קלה להרגעה הרגישו כמו נצח, וראש מכון הכושר, *אלכס*, לא עזר בעניין הזה, וחייך כמו אידיוט מעצבן בזמן שהיא נחנקה מבפנים. היא דחפה חזק יותר נגד התשישות שלה, כמעט מוכנה להתעלף. "הפסקת מים, מעריצה פסיכית?" היא בהתה בו, אבל היא המשיכה. הרגליים שלה הרגישו כמו ג'לי, מוכנות להחליק מהגוף שלה בכל רגע. היא מעדה עם כל צעד. בעוד רגע או שניים, היא כנראה תפגע ברצועה הנעה של ההליכון ותביך את עצמה לחלוטין. אולי יהיה לה מספיק מזל להפיל את עצמה מחוסרת הכרה כדי שהיא לא תצטרך לשמוע שוב את הצחוק הנובח של אלכס. ואז היא שקלה את הסימנים שהנפילה עלולה להשאיר מאחור ואיך בריאן עלול להגיב אליהם. היא מעדה שוב, הפעם מתוך פחד במקום מתשישות, ואחזה במוטות הייצוב לתמיכה. "את תיפלי אם לא תפסיקי," הוא הקניט, אבל מתחת לזה הוא נראה מרושם, אם לא קצת מודאג. ליטה מעדה פעם נוספת לפני שהוא לחץ על הכפתור כדי לעצור בכוח את המכונה. אחרי חימום קרדיו של עשרים דקות, משטר הרמת משקולות של ארבעים וחמש דקות שבו הוא טען *את לא מפסיקה, את מחליפה קבוצות שרירים*, הפסקת מים של חמש עשרה דקות שהסתיימה עם חטיף החלבון שאלכס זרק לה, וסדרה שוברת גב של תרגילים שנועדו ללמד אותה שליטה בגוף, ליטה עברה מזמן את נקודת השבירה. היא הפסיקה להרגיש את הרגליים שלה לפני שלושים דקות. זה היה נס שההרגעה לא הרגה אותה. עם זאת, האש הזו בחזה שלה בערה בזעם. "שתוק. ראש מכון כושר," ליטה הצליחה בין נשימות חנוקות, "אבל. תודה." היא עדיין לא הצליחה להבין איזה סוג של אימון אישי זה היה. האם הוא בילה את השבוע האחרון בניסיון לאמן אותה או להרוג אותה? הוא כנראה זכר את זה אחרת, אבל הדרך שבה השרירים שלה התהדקו וכאבו, עונש הייתה ההשוואה היחידה. מתחת לכל הכאב, עם זאת, ליטה הרגישה כל כך הקלה שהיא יכלה לבכות. זה היה מספיק הקלה שהיא העמידה פנים שלא ראתה את אלכס ואחרים צוחקים עליה במהלך ההפסקה. בנוסף, ליטה השתפרה כמו משוגעת, בעיקר בגלל שבכל פעם שהיא עמדה להתעלף, אלכס דחף לה חטיף חלבון לפרצוף. היא תמיד עזבה מותשת, מה שעזר לה לישון, ובשבוע האחרון זה אפילו עזר לה להשיג תיאבון קטן כל עוד היא יכלה להימנע מבריאן כשזמן ארוחת הערב הגיע. משהו באימון עבד כדי למשוך אותה מתוך הראש שלה, היא פשוט לא הייתה בטוחה אם זה האימון או העובדה שבמהלך האימון, היא לא חשבה על כל הדברים בחיים שלה שנתנו לה חרדה. "בסדר. בוא נקרא לזה יום. אני צריך להוביל אימון אמיתי עכשיו," אלכס רטן כשהוא התרחק. "מתיחות גוף מלא של חמש עשרה דקות לפני שאת עוזבת, מתחזה." "חכה!" ליטה קראה אחריו, מתעלמת מעוד אחד מכינויי הגנאי הרבים שהוא נתן לה. "אני רוצה להישאר ולצפות." כף הרגל שלה החליקה כשהיא ניסתה למשוך את תשומת ליבו והיא נפלה עליו. למרבה המזל, הוא פתח את זרועותיו כדי לעזור לייצב אותה, אבל היא מצאה את פניה על החזה שלו, מופרדות מהעור שלו רק על ידי גופייה דקה. השרירים שלו היו חמים וכשהיא התרחקה כדי ליישר את עצמה, היא התגעגעה לזה. למה היא התגעגעה למשהו כל כך פשוט כמו חיבוק? אפילו כמו שמבולגן ולא נוח החיבוק הזה היה. היא לא ממש התגעגעה לחיבוק. היא התגעגעה לג'יימס. ולהרגיש בטוחה. שום חלק ממנה לא פחד מאלכס. הוא היה חרא, בטח, אבל לא היה לו את אותה אש בעיניים שלבריאן לעתים קרובות הייתה. קצה קשה כמו להב, מחפש כל הזמן משהו לפצוע. "מה לעזאזל לא בסדר איתך?" אלכס נזף, הודף אותה מעליו בזרועות עדינות. הוא חיכה עד שהיא נראתה יציבה לפני שהוא עזב אותה. "יש לך שתי רגליים שמאליות או מה? ולמה את רוצה לראות אנשים אחרים מתאמנים?" העיניים שלו הבזיקו לפרקי הידיים שלה לרגע, אבל הם היו מכוסים. זה היה כאילו הוא בודק כל הזמן את החבורות שהיא הראתה בטעות. ליטה זזה בעצבנות, מיישרת את גבה. "תראה... אני יודעת מה שאתה עושה לי זה לא אימון אמיתי. אני יודעת שלא אוכל לעמוד בקצב של אימון אמיתי, עדיין. הבנתי את זה. אז, אני יכולה לראות אתכם מתאמנים? אתה יודע, כדי שאוכל לראות מה בעתיד שלי?" הוא צחק במהירות ומשך בכתפיו, "בובה, את לעולם לא תוכלי לעמוד בקצב של אחד מהאימונים האלה אז זה לא העתיד שלך, תעופי מפה, זה הזמן הבלעדי השמור כמו שאת יכולה לראות. מכון הכושר סגור, ארנבת פסיכית." ליטה הניחה את הגירוי שלה בצד, ואילצה את עצמה לבהות במכון הכושר ולא באלכס. היא הביטה סביב וגילתה שמכון הכושר כמעט ריק. היו שני גברים גדולים מתאמנים בזירה עם אחד צופה מהחבלים, מדבר אליהם בצורה שרמזה שזה לא בדיוק נחמד, והיו שתי נשים נמתחות על הקיר האחורי. כל המבקרים המזדמנים במכון הכושר והנשים משיעור הקיקבוקסינג הקודם נעלמו, והשאירו את ליטה לבדה. מישהו הזיז מתג איפשהו, והפלואורסצנטים השתנו לניאון, ומילאו את החדר בצבע. זה רק גרם לה לרצות להישאר עוד יותר. אלכס המשיך לכיוון החדר האחורי, "מעגלים בעוד עשר, חארות! מקלות, תעלו על המזרן ותמתחו. עכשיו." "מקלות?" "כן," אלכס צחק מעבר לכתפו. "אלוהים, קיוויתי שתשאלי. הוא הסתובב והצביע על הרגליים שלה. אלה מקלות. תמתחי ולכי הביתה." "חרא," ליטה שרקה מתחת לנשימתה, אבל היא עשתה כפי שאמר, והורידה את עצמה למזרנים כדי למתוח. הגוף שלה צרח עליה, מורד בתחושה של שחרור השרירים שלה. היא גלגלה את שרירי הירך האחוריים שלה על גלגלת השרירים. ליטה גנחה ועברה על כל מתיחה שאלכס הראה לה ואז היא פיצחה את הגב שלה על הבלוק המתאים. לא פעם אחת, אלא פעמיים, כמעט בוכה מההקלה הפתאומית. התלונות של אלכס על היציבה שלה במהלך התרגילים חזרו לנשוך אותה. לבסוף סיימה את התנועות המייסרות, ליטה עמדה ואספה את חפציה, מתעלמת מהתחושה של עיניים על גבה. "מעריצה פסיכית," קול עמוק ומהדהד הכריז על נוכחותו וליטה הרגישה את הרעד הלא רצוני גולש דרכה למשמע הקול, "יציבה רעה תהרוג אותך עם אלכס. בכל פעם." "לא שמתי לב," היא ענתה בנחרצות, בסירוב להסתובב. היא שמעה את השאיפה העמוקה ואז צחוק רוטן. ליטה גלגלה את עיניה, מעוצבנת שהוא השמיע משהו שהיא כבר הבינה. "אתה והבטא שלי נראים... קרובים," הוא אמר והיה משהו בטון שלו שהיא לא הצליחה למקם. מה הקטע עם האנשים האלה ושמות מוזרים? היא אפילו שמעה מישהו מכונה דלתא קודם לכן וחנקה צחוק. ואז היא חשבה על הכינויים של אלכס בשבילה והחליטה שזה לא כל כך מוזר. אף אחד לא היה צריך להגיד לה שהגבר-גבוה-כהה-ונאה מאחוריה. *אלפא*. היא הציצה הצצה קטנה מאחוריה כדי להתקבל בברכה עם פלג גוף עליון חשוף להפליא, סנטימטרים מהפנים שלה, כולו עור לבן מבריק ופטמות שזופות. באופן לא נוח, הגוף שלו מחק את הבלבול שלה לגבי התארים המוזרים, ודחף אותו מאחורי הסומק על העור שלה. חום הקרין ממנו והיא התקשתה לא להשמיע שום צליל מביך של הפתעה כשהיא קלטה חזות שרק זיעה יכולה לשפר. העיניים שלה עקבו אחר הרכסים הקשים של השרירים מעלה לכיוון כתפיו הרחבות ועיניו החומות הכהות. העפעף השמאלי שלו רעד, הגבות שלו התכווצו מעל פה צובט. הוא הריח כל כך מוכר... כמו עצים לאח וסתוו. כמו עלים לחים והעצים אחרי סערה. הריח עשה לה דברים, ושלח פולסים דרך הגוף שלה שהיא סירבה לבחון. ליטה סגרה את הרוכסן של התיק שלה, השליכה אותו על כתפה וכמעט דהרה החוצה מהדלת הראשית. רק ברגע שהיא רתמה את עצמה בבטחה מאחורי ההגה של רכב השטח שלה, היא סוף סוף שחררה את הגניחה שהיא עצרה. ליטה הניחה את ראשה על ההגה, והשמיעה את המוזיקה בעוצמה. העקצוץ הזה מתחת לעור שלה היה סיבוך. סיבוך שהיא לא יכלה להרשות לעצמה.