ליטה בקושי הצליחה לטפס במדרגות לדירתה, ספוגת זיעה וכל שריר בגופה צועק. "ראש חדר הכושר", ששמו התגלה כאלקס, התעקש שתרוץ סבב מעגלים כדי שיוכל להעריך אותה. לומר שהיא חלשה היה להצהיר על המובן מאליו. והוא התכוון שהיא תדע את זה, למעשה, נראה שהוא התכוון שכולם ידעו את זה בכך שאילץ אותה לעשות את המעגלים באמצע החדר, לעיני כל. לא היה לה אכפת מה מישהו חושב עליה, אבל היא יכלה להרגיש את העיניים הכהות האלה מצדה השני של החדר. היא התקשתה מאוד במעגלים. בהיותה חלשה ומזיעה כמו בסאונה, היא הפילה את המשקולות הרבה, ואחרי שני איטרציות בלבד של המעגל, אלקס דרש שתפסיק לבייש את עצמה. רק אז היא הרגישה את מבטו החודר של האיש המסתורי עוזב אותה. הבעת שביעות הרצון של אלקס אמרה הכל, הוא רצה שליטה תפרוש. היא כבר שילמה ועכשיו כל מה שהוא רצה שהיא תעשה זה ללכת, ולעולם לא לדרוך שוב בחדר הכושר. אבל לא היו לה תוכניות לוותר. היא חיטטה בתיקה אחר מפתח הדירה, מדחיקה את האנחות שהרגישה בגרונה בתנועת השרירים. לפתע, דלת דירתה נפתחה בחוזקה, ופניו הזועמות של בריאן בהו בה בחזרה. "איפה לעזאזל היית? ולמה את נראית כמו מוות מחומם?" הוא נהם, מושך אותה בחוזקה לתוך הדירה. ליטה חשה את הצמרמורות הקרות המוכרות במורד גבה. היא בצרות. בריאן היה החבר שלה בשנה וחצי האחרונות. הוא היה ידיד משפחה, בנו של שותף עסקי עשיר בפירמה של אביה. ובמהלך השנה האחרונה שלה בתיכון, הוא הגיע וסחף אותה במיסטיקה שלו. אבל הם היו בהפסקה, לא שזה מנע ממנו להפעיל את שליטתו על כל שנייה מחייה. היא ספרה בראשה את החבורות הטריות על אמות ידיה. אלה ש"*אלפא*" ראה. נגיעותיו של בריאן נראו כאילו הן מבשרות רק אסון יותר. כששניהם התקבלו לסטנפורד: היא לתואר ראשון והוא, לתואר שני, הוריה של ליטה שמו אותה באותו בניין דירות כמוהו. הם נתנו לו מפתח לדירתה ל"*בטיחות*", אחד מאמצעי ההגנה הרבים שהם הציבו כדי לפקח על ליטה בזמן שהיא רחוקה מהבית. היא תסבול את זה אם זה יאפשר לה סוף סוף לעזוב את הקן. "איפה לעזאזל היית כל היום?!" הוא צעק שוב, דוחק אותה קרוב יותר לאי עם גופו המאיים. היא הסתובבה כדי להתחמק, מפקידה את ארנקה על האי, מכינה את השקר שלה עבורו. "נרשמתי לחדר כושר כי המטפלת שלי אמרה שזה יעזור למצב הרוח שלי. היה לי היום אימון אישי ראשון, זה הכל," היא הקטינה את עצמה ככל שיכלה. זה תמיד נראה שמפחית את כעסו. פניו נראו כאילו התרככו עם אזכור המטפלת שלה. אבל ליטה לא הצליחה למקם את הרגש. פעם היא התרגלה כל כך לרעיון להיות עם בריאן לנצח. הוא היה נאה, חכם, עשיר ומבוגר יותר. מבוגר מספיק כדי להיות מבוסס יותר בעולם ומבוגר מספיק שכל הבנות בבית הספר התלהבו כשהוא היה בא לאסוף אותה. היא הרגישה רצויה ונחשקת ומאושרת. אלוהים, היא הרגישה כל כך בת מזל כי הוא היה מציאה ואמה הצמידה אותו לבעלה העתידי של ליטה. למעשה, כולם חיזקו כמה בת מזל היא הרגישה. *אה, את כל כך בת מזל שלא אכפת לו מהגזרה שלך, מותק.* *איזו ילדה בת מזל לתפוס רווק מבוקש כזה, וגם עם המראה שלך.* *ובכן, לא הייתי חושבת שהוא יתעניין בך, יקירתי. את לא פשוט בת מזל להיות כאן?* אבל היא לא הייתה. היא לא הייתה בת מזל בכלל. "בואי, חשבתי שנוכל לאכול ארוחת ערב," הציע בריאן, מתעלם מההיסוס שלה ומחייך בצורה שגרמה לליטה לעצור, "את צריכה לאכול, ליטה." הדרך שבה הוא אמר את זה הייתה עם קצה ברור. הוא הזהיר אותה לא להגיד לא. היא שנאה את זה, שנאה את הדרך שבה זה גרם לה להרגיש חסרת משמעות ומפוחדת. מה היא לא הייתה נותנת כדי לעולם לא להרגיש שוב פחד. היא היססה למשוך בבגדיה. לא שהיא לא הייתה רעבה, היא הייתה מורעבת מעבר ליכולת האמונה אחרי חדר הכושר. זו לא הסיבה שהיא לא יכלה לאכול ארוחת ערב איתו. ובריאן לא היה לא מושך. הוא היה מאוד הטעם של כל אחד, עם מבנה גוף מתון, שיער חום קצר וחתוך בצורה מושלמת, עיניים ידידותיות ותווי פנים חזקים וסימטריים. תמיד היה לה קראש עליו כשגדלה. לפעמים, כשהוא היה מגיע לבית הוריה מוקדם בבוקר, עם שיערו המבולגן והמשקפיים שלו, היא הייתה מרגישה כמו שלולית של הורמונים. ולבלה את השבוע או השבועיים הבאים באובססיביות לחתונה הפנטזיה שלהם. אז, המראה שלו בהחלט לא היה הסיבה שהיא לא יכלה לאכול איתו ארוחת ערב. זו הייתה הנחישות שלה. הם היו בהפסקה והיא התכוונה לשמור על זה ככה. היא לא הייתה תמימה ואידיאליסטית יותר. עכשיו היא באמת הכירה אותו. עכשיו היא הייתה אסירת תודה שהוא נתן לה שנה להתאבל על אחיה. והיא מעולם לא רצתה שההפסקה הזו תסתיים. גם כשבריאן בהה בה עכשיו, מציג את עיניו הכחולות המגנטיות שנראו כאילו הן מעמיקות ככל שהוא בהה בה יותר, היא לא יכלה לתת לעצמה להיתפס. הרגעים האלה לא היו המסוכנים. אלה היו הנחמדים. כשהוא הסתכל עליה כאילו היא הילדה היחידה בעולם. כשהוא גרם לכל סיב הווייתה להאמין שהוא יכול להשתנות. ואולי הוא יכול היה. אבל היא לא יכלה להיות זו שמחכה ומגלה. בכל פעם שהיא הרגישה שהיא נחלשת אליו, היא דחפה בחזרה. אין ארוחת ערב. אין סרטים. אין דייטים. שנה חופש הייתה שנה חופש והיא הייתה צריכה כל דקה כי ברגע שהיא תרפה, תגיע לבריאן מילה על מה שהיא מתכננת, וחייה יסתיימו. כל המאמצים שהיא עברה כדי לצאת לא היו שווים דבר. לא היו לה בעלי ברית, ולא היה לה את הקיבה לחפש חדשים. לא מאז אחיה ג'יימס. "בפעם אחרת, בריאן," היא הבטיחה, נשמעת כמו תקליט שבור כמה פעמים שהיא דחתה אותו, "אני רק רוצה להתקלח ולישון. השנה תסתיים לפני שתדע." היא אילצה חיוך. "את יודעת שכל יום שאת אומרת לי לא, גורם לי לרצות שלעולם לא הייתי חותם על הניירות המזוינים האלה," הוא נהם, בבירור עצבני מכך שנדחה. כשהוא צעד לעברה, היא מיד קפצה לעמדת מגננה וחיכתה. אבל המכה מעולם לא הגיעה. היא הציצה למעלה כדי למצוא אותו מחייך אליה, לא מוטרד מהפחד שלה. למעשה, הוא נראה שמח בגלל זה. "רק כל עוד את לא שוכחת למי את אומרת לא, אהובה," הוא לעג, נסוג למסדרון, "שמתי לך סלט במקרר. רק תוודאי שאת אוכלת..." ליטה יכלה להחליק את מנעול השרשרת על הדלת מהר מספיק. היא רעדה ללא שליטה. *להילחם*, היא לחשה לעצמה. *ג'יימס אמר להילחם. אז את חייבת להילחם.*