קול נתן לה שבוע. שבוע להתמרמר ולהקיא ולבכות. שבוע להתאבל ולדאוג ולשנוא את עצמה. שבוע לעבד ולהימנע מהכל ולהגיע לשפל. וביום האחרון של אותו שבוע, שעתיים לפני השקיעה, הוא פרץ לדלת חדר השינה, רגוע אך דחוף וציווה, "תתלבשי, אנחנו יוצאים!" "א-אני לא יכולה," ליטה הניעה את ראשה, מרגישה כמו מוות מחומם. היא זחלה עמוק יותר לתוך השמיכות. "את יכולה ואת תקומי. קומי," הוא צעד למיטה, זרק את הסדינים לאחור והוציא את