**מנקודת מבטה של אלונה** טריסטן ואני נשארנו בחדר המרכזי, שם הוא המשיך לנגן שיר נוסף. הייתי מהופנטת. אהבתי לראות את הצד הזה שלו. המשכנו לשבת זה לצד זה. הוא הניח את ידיו על ברכיו לאחר שסיים לנגן את השיר האחרון. נהניתי מהרגע הזה, אבל אנחנו שוכחים לפעמים שכריס נמצאת בחדר העבודה, והיא יכולה פשוט לחפש אותנו, אז אנחנו לא יכולים להיות קרובים כל כך זה לזה. "אמרת שניגנת בפסנתר מאז שהיית צעיר. בן כמה היית?"