**מנקודת מבטו של טריסטן** חיכיתי שמגי תגיע כדי שנוכל לנהל את הדיון הזה. הסתובבתי בחלל הטרקלין בתסכול רב. יש לי תוכנית בראש שהיא שתגור כאן למען התינוק. אפילו לא הצלחתי לישון אתמול בלילה. חשבתי על המצב הזה שמחניק אותי יותר מכל דבר אחר. נשמעה דפיקה בדלת ופתחתי אותה כדי לסיים עם זה. מגי הביטה בי בציפייה, שפתיה היו אדומות. קצות שפתיה התעקלו מעלה. "היי," היא בירכה. במקום זאת, פתחתי את הדלת לרווחה יותר,