מנקודת מבטה של אלונה לא הצלחתי להוציא את המבט ההוא של מר קריין מהראש. המבט הזה נצרב לי עכשיו בזיכרון. מבט שגרם ללב שלי לפעום מהר, שגרם לי להרגיש יותר כלפיו, והגביר את ההתאהבות שלי בו. זה רע ואני יודעת שזה רע כי אני צעירה, ואני החברה הכי טובה של הבת שלו. אני יודעת בוודאות שהוא לא מרגיש כלום כלפיי, אבל המבט הזה שידר לי תחושות אחרות. אני נשארת לארוחת ערב, וזה יהיה רק שלושתנו. אולי אני פשוט צריכה לחזור הביתה אחרי שנסיים עם שיעורי הבית. קריסלין ואני יושבות בטרקלין, עם ספרי האנגלית שלנו פתוחים. קריסלין ואני ישבנו על השטיח שהיה על הרצפה. שולחן הקפה היה ריק מכל מה שהיה עליו. כדי שנוכל לעשות כאן את שיעורי הבית שלנו. זה תמיד הטרקלין, המטבח, חדר השינה של קריסלין, חדר העבודה של אבא שלה או בבית שלי, שם אנחנו עושות שיעורי בית. היא הייתה נהדרת בכתיבה יוצרת, אז הדברים זרמו בקלות במוחה. אבל אני לא הייתי יצירתית במידה כזו. אהבתי להיות יותר פרקטית. בהיתי בדף הריק שלי, ותופפתי בעט עליו. לא היה לי מושג על מה לכתוב. ההוראות היו לכתוב סיפור קצר של אלף מילים. לא רציתי שזה ירגיש מאולץ. הסתכלתי על קריסלין שכתבה במרץ. נאנחתי אנחה כבדה ואז הסתכלתי שוב על הדף הריק שלי. הנושא היחיד לכתוב עליו הוא מר קריין. אף אחד לא יידע, כי אני יכולה להשמיט את השם שלו. אפילו קריסלין לא תדע. החיבור הזה נועד לעזור עם הציונים שלנו... ואז אני מתחילה לכתוב עליו. כשלבסוף כתבתי את הרגשות שלי על הדף, קריסלין סיימה לפניי. "סיימתי. כתבתי על אמא שלי," היא אמרה כשהסתכלתי עליה באהדה. היא הייתה קרובה מאוד לאסטל. היה לה רמז של עצב בעיניים. "כתיבה עוזרת לפעמים," אמרתי לה, ואז העיניים שלה נצצו. "כן, זו רק הפעם הראשונה שכתבתי עליה. למרות שאני אומרת שאני בסדר, אני שומרת את הרגשות האלה בפנים, ואני אפילו לא מספרת לאבא שלי כי אני יודעת שהוא מתגעגע אליה, והוא עדיין מתאבל עליה גם אחרי שלוש שנים. מי אני שאגיד לו לצאת לדייטים? זה לא בסדר ואני לא אכריח אותו להתקדם כל כך מהר. הוא צריך לקחת את הזמן שלו," היא אמרה כשעכשיו ניגבה את הדמעה הבודדה שירדה על לחייה. "בגלל זה אבא שלי לא יצא לדייטים כבר שנים, כי כולם לא מתקדמים אותו הדבר. זה עלול לקחת יותר זמן לאחרים. שני האבות שלנו אהבו ואיבדו את הנשמות התאומות שלהם. אני מקווה שיום אחד לשתינו תהיה אהבה כזו שהם חלקו איתן. אהבה שהיא אמיתית. יהיה בסדר, אבל את לא תשכחי אותה, וגם הוא לא," אמרתי. "אני מקווה שנוכל להתגבר על הכאב," היא חייכה. "בכל מקרה, אני צריכה להזמין קצת פיצה," היא קמה והלכה למטבח. נשענתי לאחור על קצה הספה, רגליי משולבות כשאני עדיין מחזיקה את העט בידי. "על מה החיבור?" הלב שלי קפץ לי בחזה כשקפצתי, והסתכלתי לצד שלי כשמר קריין הסתובב סביב הספה שהייתה מאחוריי. הוא הסתכל עליי, ווסט ומעיל הוסרו, והותירו אותו בחולצה לבנה כשהכפתור העליון פתוח. החולצה שלו הייתה תחובה בתוך מכנסי השמלה השחורים שלו. הוא הסתכל עליי שוב עם העיניים הירוקות כהות שלו. "אממ... אנחנו כותבות חיבור, והנושא יכול להיות על כל דבר. זה מתווסף לציונים שלנו," השבתי, מנסה להיות אדישה. הוא עכשיו עמד קרוב אליי, אבל כשהסתכלתי למעלה, מבטי היה על המפשעה שלו. הבליטה הייתה גדולה אבל אז הסתכלתי הצידה על החיבור שלי. "אז, איזה נושא בחרת?" הוא שאל. "בחרתי לכתוב סיפור קטן." "על מה זה?" הוא שאל. "זה על בחורה שמתאהבת במישהו ומקווה להיות איתו יום אחד," הסתכלתי עליו, הפעם מעבר לבליטה שלו. הוא כבר הסתכל עליי בחיוך זדוני. אני לא יודעת מה זה יכול להיות. "תמשיכי בעבודה הטובה ואז תוכלי להצליח בכל דבר," הוא אמר, ואז הוא הסתובב סביב שולחן הקפה. הוא עמד מולי. הסתכלתי עליו כשידיו היו שלובות על החזה והסתכלתי על מה שהוא בוהה בו. הוא קרא את החיבור של קריסלין. הלב שלי האט הפעם כי זה היה נושא רגיש... אשתו המנוחה. הסתכלתי עליו ויכולתי לראות איך הבעת הפנים שלו השתנתה. היה כאב חרוט על פניו. הלב שלי נשבר בשבילו ובשביל החברה הכי טובה שלי. אשתו נפטרה בתאונת דרכים טרגית. זה היה לילה סוער. היא איבדה שליטה על הכביש החלקלק, היא התנגשה ברכב שהגיע ממול וכשמר קריין הגיע למקום, היא עדיין הייתה בחיים, אבל היא דיממה למוות. היא מתה. הוא היה הרוס בהלוויה שלה והכל בזה היה שובר לב כי המשפחה הזו נבנתה עם כל כך הרבה אהבה. אני יכולה להבין למה מר קריין לא רוצה לצאת לדייטים. היא הייתה אהבת חייו. מעולם לא ראיתי אותם במשך שלושה חודשים לאחר מכן, אבל קריסלין ואני תמיד היינו מתקשרות באמצעות הודעות טקסט. רציתי לתת להם את המרחב שהם היו צריכים כדי להתאבל. היא תמיד הייתה שולחת לי הודעות טקסט רק כדי לספר לי שהיא תשמע אותו מיילל בלילה וזה העציב אותה והיא לא ידעה מה לעשות. ככל שהזמן עבר, הדברים השתפרו אבל לא במידה של ריפוי מלא כדי להתקדם. כשאני ממשיכה להסתכל על מר קריין, קורא את החיבור של קריסלין. יכולתי לראות את ההרס הופך להיות ברור על פניו. מסכה שמחליקה, שוכחת שאני כאן. "התקשרתי לפיצריה, אני מתה מרעב," מר קריין משך את תשומת הלב שלו מהחיבור כשדרכה הצידה, והסתכל על בתו. הוא ניסה להרגיע את עצמו ולוודא שהמסכה חזרה. הוא הסתכל עליי כשקריסלין ארזה את הדברים שלה, הכאב שלו עדיין חרוט קצת על פניו. הוא ידע שראיתי את המסכה שלו מחליקה ואז הוא נכנס למטבח בלי לומר מילה נוספת.