מנקודת מבטה של אלונה קרני הזהב של שמש אחר הצהריים חדרו מבעד לעצים הגבוהים שצדדו את הרחוב, כשצעדתי בשביל המוכר אל ביתה של קריסלין. קריסלין היא החברה הכי טובה שלי מאז שהיינו בנות שש. אנחנו גרות באותו רחוב, והם קיבלו אותי ואת אבא שלי בברכה כשעברנו לכאן אז. זו הייתה שכונה יוקרתית, אבל החזיתות הנוצצות של האחוזות לא היו דבר לעומת החלומות שרקחו בתוכנו. עם לב פועם בחוזקה, התקרבתי לבית המוכר עם הארכיטקטורה האלגנטית והגינה המטופחת. הרמתי את ידי כדי לדפוק על הדלת, פרפרים רוקדים בבטני. הדלת נפתחה וחשפה את קריסלין, שיערה החום-אדמדם נשפך בגלים סביב כתפיה. עיניה הירוקות הבהירות רמזו על שובבות כשהיא חייכה אליי. "אלונה, את בדיוק בזמן. כנסי!" התיישבנו במטבח. התיישבתי על השרפרף ליד דלפק המטבח, בעוד קריסלין מוזגת לנו מיץ ענבים. אנחנו בשנת הלימודים האחרונה שלנו בתיכון. אנחנו עדיין צריכות לצאת לפרק חדש בחיינו בשנה הבאה. "אבא שלי יצא לפגישות, אז השתעממתי," אמרתי כשהיא הניחה את מיץ הענבים מולי. אבא שלי עוסק בנדל"ן, אבל אני תמיד אסירת תודה על הזמן שהוא עדיין מקדיש להיות איתי. יש לנו מערכת יחסים נהדרת של אב/בת שאני לא רוצה שתתפרק לעולם. "עברתי על כמה מחקרים על מכללות ללמוד בהן," היא אמרה כשהחזירה את המיץ למקרר ואז היא הסתובבה אליי. "קשה מאוד לבחור לאיזו מכללה להגיש מועמדות. עיתונאות היא החלום שלי, ואני לא רוצה לעזוב את אבא שלי כאן. אני מודאגת לגביו," היא אמרה ברמז של דאגה. הרגשתי צער בשבילה, היא הייתה קרובה גם לאביה. כשעברתי לכאן, הייתה לי הזכות לפגוש את אמא שלה, אסטל. קריסלין דמתה לאמה, אבל היו לה עיניו הירוקות כצבע היער. אמה נפטרה לפני שלוש שנים, וזה היה קשה לשניהם. אמא שלי נפטרה כשהייתי בת חמש ובשלב זה, לא רציתי אפילו לחשוב על זה כי הייתי אמורה לעודד את החברה הכי טובה שלי. "אני בטוחה שהוא ירצה שתחיי את חייך ותיהני." חייכתי אליה בחולשה. "ראית איך הוא קובר את עצמו בעבודה והייתי מציעה שהוא יתחיל לצאת שוב, אבל אני מאוד בספק שהוא יעשה זאת," היא נאנחה בכבדות. "זו הבחירה שלו אחרי הכל," לגמתי מהמיץ שלי. אני חייבת להודות שיש לי קראש קטן על מר קריין, אבל לא מספיק כדי שאני ארצה לרדוף אחריו בפועל. "אני מניחה שאת צודקת," היא אמרה. "חשבתי על משהו שאני עשויה לרצות לעסוק בו כבחירת קריירה אפשרית," אמרתי כשהשארתי את ידי על הכוס. "בבקשה, תספרי!" היא תמיד כל כך להוטה לדעת. חייכתי במבוכה. "ובכן, חשבתי הרבה על העתיד שלי לאחרונה. אני רוצה לעסוק בקריירה בדוגמנות." עיניה של קריסלין התרחבו, תערובת של הפתעה והתרגשות. "וואו, אלונה!" היא הופתעה. "יש לך את המראה ואת הביטחון בשביל זה, אין ספק. אבל את עדיין ביישנית בדרך מסוימת." לא יכולתי שלא להסמיק למשמע דבריה. "תודה, קריסלין. זה רק שחקרתי סוכנויות ודיברתי עם אנשים, ואני באמת מאמינה שאני יכולה להצליח. אני לעולם לא אדע אם אני לא אנסה ואולי הביישנות הזו יכולה להיעלם. אני עדיין חושבת על זה, אבל לעת עתה, בבקשה אל תספרי לאף אחד עד שאני אקבל החלטה ודיברתי עם אבא שלי על זה." חיוכה של קריסלין התרחב. "אני מבטיחה, אני לא אספר לאף אחד. אין לי ספק שתהיי נהדרת, אלונה. ויהיה לך אותי מעודדת אותך בכל צעד בדרך." "זה אומר הרבה ואת יודעת שאני אעשה את אותו הדבר בשבילך," חייכתי. "כמובן. עכשיו, זה רק להכניס את אבא שלי לתחום הדייטים שוב," היא אמרה. שמענו את דלת הכניסה נפתחת ונסגרת, וידעתי מי זה. הלב שלי פעם בחוזקה בחזה שלי בתחושה הפתאומית הזו של עצבנות והתרגשות. לפתע, התכווצתי כששמעתי את קולו של מר קריין מאחוריי, "אחר צהריים טובים, בנות," הוא אמר, וקריסלין חייכה אליו מעבר לכתף שלי. "היי, אבא. חזרת הביתה די מוקדם," היא אמרה. מר קריין הופיע לידי כשתפסתי הצצה אליו. מר קריין היה מושך ללא ספק, עם תווי פנים חדים וכריזמה שנראתה כאילו היא קורנת ללא מאמץ. זה היה כאילו הוא רגיל לאור הזרקורים, אפילו בתוך קירות ביתו שלו. "מה שלומך, אלונה?" הוא הסתכל עליי עם העיניים הירוקות כצבע היער הרודפות האלה שרודפות אותי בחלומות שלי לפעמים. השתעלתי קלות. "אני בסדר, מר קריין." חייכתי והסתכלתי למטה על המיץ שלי. הרגשתי את החום שעלה לי ללחיים. מעולם לא הרגשתי ככה ברמה הזו קודם לכן. "זה נהדר לדעת," הוא ענה, וקולו היה קטיפתי מאוד. "האם חקרת לאיזו מכללה את רוצה להגיש מועמדות?" הוא שאל את קריסלין כשהוא הלך לארון, והוא הושיט יד לחלק העליון כדי להשיג כוס. בחנתי את השרירים החטובים שלו דרך חליפת שלושת החלקים השחורה שלו של ארמני. זה גם לא עזר לי. "כן, הסתכלתי על זה, אבל יש לנו גם שיעורי בית. יש לנו חיבור לכתוב. האם זה בסדר שאלונה תוכל להישאר לארוחת ערב? אבא שלה בחוץ לפגישות וזה ליל שישי. אני יכולה להזמין פיצה בשבילנו." היא אמרה. כשעיני מצאו את מר קריין שוב, הוא לגם מים מכוסו כשהוא צפה בי במבט חודרני עד שהוא הפסיק ללגום. "זה בסדר מבחינתי, בינתיים, יש לי קצת עבודה להשלים בחדר העבודה," הוא אמר כשהוא הסתובב והניח את הכוס הריקה בכיור והלך משם. הלב שלי פעם בחוזקה, ולראשונה, באמת ראיתי אותו, לא רק כאבא של קריסלין, אלא כגבר. וכשהעיניים שלו פגשו את שלי לרגע חולף, הבנתי בבהלה שהקראש הקטן שלי עליו היה הרבה יותר מזה.