מנקודת מבטה של אלונה: ארזתי את חפציי כי סיימתי לכתוב את החיבור. סגרתי את הספר שבו כתבתי, והנחתי אותו על שולחן הקפה. קריסלין סגרה את הספר שלה ואז ארזה אותו בתרמיל שלה. הייתי מודאגת לגבי מר קריין כי ראיתי אותו קורא את החיבור של קריסלין והיה בו שינוי. עם זאת, הוא ידע שראיתי. קמתי מהרצפה וקריסלין שלחה הודעות למישהו בטלפון שלה. הבטתי לכיוון המטבח, ויכולתי לראות את מר קריין יושב בשולחן האוכל. הוא גלל בטלפון שלו; הבעתו הייתה ניטרלית. לא הייתי מסוגלת לשמור על קור רוח אחרי שהרגשתי עצב רק מקריאה על מישהו שאיבדתי. אני מתגעגעת לאמא שלי, אבל לא כל כך הרבה. לפעמים הייתי מזילה דמעה, אבל הייתי צעירה כשהיא נפטרה. "את יכולה לשבת בשולחן האוכל," אמרה קריסלין. הססתי כי מר קריין ישב שם והמעיכה שלי עליו גדלה איכשהו. לקחתי נשימה עמוקה כשמצאתי את האומץ ללכת למטבח. כשהתקרבתי, מר קריין היה שקוע בטלפון שלו. כשמשכתי כיסא מולו, הוא חרק על הרצפה, והוא הסתכל עליי. העיניים הירוקות האלה שבו אותי, וכשחשבתי שמבטו יחזיק את שלי, ויעצור את ליבי בינתיים, הוא הוריד שוב את מבטו לטלפון שלו וישבתי. עכשיו, הרגשתי מבוכה כששילבתי את ידי על השולחן בלי מה לעשות והטלפון שלי היה בתרמיל שלי. לרווחתי, קריסלין נכנסה למטבח. "אבא, נימוסי שולחן," היא אמרה. "אני רק צריך להגיב למייל הזה ואז יהיה לך את מלוא תשומת הלב שלי." הוא הסתכל עליי, "לשתיכן," ליבי נעצר כי מבטו חדר אליי כשאמר את זה ואז מהר מדי, הוא חזר לטלפון שלו. בלעתי אבל גרוני הרגיש כמו נייר זכוכית. הייתי צריכה קצת נוזלים במערכת שלי. "הנה," קריס הניחה מיץ ענבים מולי ומול אביה. היא חזרה להביא את המיץ שלה וחזרה כשהניחה אותו לידי על השולחן. פעמון הדלת צלצל, "זה בטח השליח," היא מיהרה לצאת מהמטבח ואז כשלקחתי את כוס המיץ שלי, ראיתי את הטלפון שלו מונח והוא לקח גם הוא את הכוס שלו. הסתכלתי עליו והוא כבר בהה בי כשלקחנו לגימה ואז, באותו זמן, הנחנו אותו בחזרה על השולחן. הוא כחכח בגרונו, "בבקשה, אל תגידי לקריסלין שום דבר על זה שקראתי את החיבור שלה," הוא אמר. "אה," ליקקתי את שפתיי ומבטו ירד אליהן, עוקב אחר תנועת לשוני. "אני מבטיחה שלא אספר לה כלום," עניתי, והוא הסתכל שוב לתוך עיניי. "תודה," הוא אמר כשקריסלין נכנסה למטבח עם שני קופסאות פיצה. "אבא, אני יודעת כמה אתה אוהב פיצה, אז הזמנתי שתיים ובטח אתה רעב," היא הניחה את שתי הקופסאות על השולחן. "אני גווע ברעב," הוא אמר, אבל מבטו החזיק את שלי ולא ידעתי אם הוא עושה את זה בכוונה, אבל אני יכולה להיות טועה גם כן. הוא מעולם לא הסתכל עליי ככה קודם. "אבא, אתה צריך לצאת יותר ולא לעבודה... אני מתכוונת לדייטים," אמרה קריסלין כשהיא יושבת לידי, פותחת את שתי הקופסאות והארומה פגעה בבטני, וגרמה לה לקרקר. התחלנו לאכול, וניסיתי לא להסתכל על מר קריין. "חיי הדייטים שלי עצרו ואם הייתי יוצא לדייטים, אז היית יודעת," הוא ענה. עדיין סירבתי להסתכל עליו. "איך אני אדע?" היא שאלה. "את באמת רוצה לדעת?" "אל תשאל שאלה על שאלה, כמובן שאני באמת רוצה לדעת," קריס דחפה הלאה. "ובכן..." הסתכלתי עליו כשהוא חייך חיוך קטן. הוא החזיק פרוסת פיצה בידו כי סקרן אותי לדעת. הוא בחן את הפיצה. "בבקשה, תפלוט את זה, אבא. אנחנו מתות לדעת," למה לעזאזל היא הכניסה אותי לזה עכשיו, כי הוא הסתכל עליי, עדיין מחייך חיוך קטן. "היית שומעת אותי מזיין אישה," השתעלתי כשנחנקתי מהפיצה שלי. "אבא!" הושטתי יד לכוס המיץ שלי ובלעתי אותה, סוף סוף הצלחתי לנשום שוב. הרגשתי את ידה של קריסלין טופחת על גבי. "אתה רואה מה הרגע עשית לאלונה?" "את בסדר?" הוא שאל כששמתי את הכוס שלי. הוא כבר לא חייך חיוך קטן אלא מודאג. "כן, זה פשוט ירד לא נכון," אמרתי, משתעלת עוד לפני שהמשכתי לאכול והסתכלתי הצידה. "טוב, בקרוב תעשי את זה, ואני גם יכול לדבר על זה." הוא אמר, ועיניי מצאו את שלו שוב. הוא לעס וצפיתי בתפוח האדמה שלו זז כשבלע. "אני בספק שאלונה תעשה את זה בקרוב. היא קדושה מזוינת," הפניתי את ראשי אליה כי עכשיו היא דנה בי. "קריס, זה עליך ועל אבא שלך, לא עליי," צחקקתי, ויכולתי להרגיש את החום מטפס על לחיי, ובטח הן אדומות עכשיו. עכשיו הנה העניין עם מר קריין וקריס. הם מדברים איך שהם רוצים, ואני עדיין מכבדת את אבי. אבל אהבתי גם את סוג הקשר שלהם, לא שהקשר שלי עם אבא היה שונה. "בקרוב, אלונה גם תתמכר לדברים מיניים." כשסובבתי מבט אליו, הוא צפה בי במתח. "היא תתנסה, והיא עשויה לאהוב כמה דברים." זה היה כאילו, ברגע זה, קשר העין שלנו משך אותי אליו כאילו זה היה רק שנינו. "אני אוכלת אבא, נושא הבא," הוא התעורר מהטרנס ולקח מפית, מנגב את ידיו ואת פיו לפני שהטלפון שלו צלצל על השולחן. "אנחנו לא יכולים פשוט לאכול בשקט בלי שהעבודה שלך תטריד אותך בזמן ארוחת הערב?" שאלה קריס. "סליחה, אני חייב לענות לזה," הוא אמר כשקם והתרחק. קריס נאנחה, "הוא תמיד עושה את זה." "הוא קובר את עצמו בעבודה כי זה מה שהוא ידע מאז שאמא שלך..." הפסקתי לומר משהו נוסף. "זה בסדר, את יכולה לדבר עליה. אני יודעת שהוא קבר את עצמו בעבודה מאז שהיא נפטרה. זה שלוש שנים, וזה כבר הזמן שאני אתחיל לשמוע אותו מזיין מישהי, לפחות אז אני אדע שהוא הקשיב לי ויוצא עם מישהי," כתפיה צנחו. כמה שאני רוצה להיות האדם הזה שהוא מזיין, אני יודעת שזה לעולם לא יקרה. "הוא יעשה את זה בבוא העת. כבר מאוחר ואני צריכה להיות בבית," אמרתי כשקמתי, "תודה על הפיצה," אמרתי. "אני אוהבת שאת בסביבה," היא אמרה, "בפעם הבאה, אנחנו צריכות לחנות בחוץ בחצר האחורית לפני שנתרחק בשנה הבאה, יוצאות למסע הבא שלנו בחיים," היא אמרה. "אני עדיין אבוא לא משנה מה," הרגעתי אותה. הלכתי לארוז את חפציי ויצאתי. בשנה הבאה, נלך בדרכים נפרדות עם תחומי הלימוד שבחרנו. ליבי עצוב כי ייתכן שלא אראה את מר קריין כל כך הרבה למרות שהם גרים במורד הרחוב ממני. אבל כשמר קריין תמיד עסוק, אני לא כל כך בטוחה. מדי פעם הוא היה בא אליי הביתה לבלות עם אבא שלי כי הם גם חברים. אז, אני מקווה לראות אותו כאן יותר לעתים קרובות.