**מנקודת מבטה של אלונה** חיכיתי למר מונרו מחוץ לבניין בית הספר. קיוויתי שטריסטן לא יעקוב אחריי החוצה. לא רציתי להתעסק איתו. עדיין רתחתי מכעס. אולי הכעס הזה ירחיק אותי ממנו עוד יותר ויעזור לי להשיג את המטרות שלי. הייתי צריכה את הדחיפה הזו, ואם הכעס שלי יעשה את זה, אז שיהיה. "מצטער שגרמתי לך לחכות. הייתי צריך לטפל בהורה," אמר מר מונרו כשבא לעברי. לא אתפלא אם היה צריך לטפל בטריסטן. "זה בסדר," אמרתי.