**מנקודת מבטו של טריסטן** מגי הובהלה לחדר בבית החולים, ואני הייתי שם לצידה. היא אחזה בידי, לוחצת אותה, אבל אני נכנסתי לפניקה בפנים. קפאתי במקומי ליד מיטת בית החולים כשהזיכרונות מאותו לילה נורא של התאונה של אסטל הציפו אותי. התעוררתי מהזיכרון הכואב הזה כשמגי לחצה את ידי שוב. הרופאים נכנסו בשורה. לבי דהר בפראות כאילו אני עלול לאבד תינוק נוסף. האם הייתי קשה מדי כלפי מגי, וזה גרם לזה? אם זה כך, אני לא