מנקודת המבט של טריסטן כשישבתי על השרפרף המרופד בבר, כוס הוויסקי הקרירה בידי לא הציעה נחמה רבה, לא יכולתי שלא לתת למחשבותיי לנדוד אל אלונה. זה היה בלתי אפשרי שלא. היא גדלה להיות אישה צעירה מהממת, ומיום ליום היא הפכה שובת לב יותר, בטוחה בעצמה יותר, ובלתי ניתנת לעמידה יותר. הכאב היה עדיין טרי בליבי, תזכורת מתמדת לריק שהותירה אסטל, אשתי האהובה, שנלקחה ממני מוקדם מדי. חמימות צחוקה, האופן שבו עיניה נצצו