ונסה אני אפילו לא יודעת כמה זמן אני כורעת כאן במעבר, אבל כרגע, הזמן לא משנה לי. עצם המבט במה שאני אוחזת בידי גורם לי להיות כל כך מוצפת, עד ששפתיי רועדות כשאני מחייכת. אני אוחזת דובון פלסטיק ורוד עם עיניים גדולות ומלאות נשמה, המביטות בי בפליאה ילדותית. אפילו לא מספיק להחזיק אותו ביד אחת, גופו כל כך שמנמן ונעים לחיבוק. כשאני מעבירה את קצות אצבעותיי על סרט הפפיון השחור-לבן סביב צווארו, החיוך על שפתיי