קתרין נותרה ללא מילים. שון היה צריך להסביר את זה קודם. היא בילתה את השעות האחרונות בדאגה מלהיות אם חורגת! תחושת חוסר אונים שטפה אותה. למרות זאת, החתול השמנמן עם הפרווה הנקייה היה חמוד. היא צעדה קדימה, במטרה לצבוט את לחייו השמנות, אך החתול הסתער לחדר השינה הראשי במהירות הבזק. חדר השינה הראשי היה מקום שהיא עדיין לא הייתה מוסמכת לדרוך בו. קתרין נאנחה בגלל הדחייה. לאחר מכן, היא סרקה את הבית שהיו בו שלושה חדרי שינה ושני אזורי מגורים. היו חדר שינה ראשי, חדר אורחים וחדר עבודה. פנים הבית היה מעוצב בסגנון מינימליסטי ומודרני, תוך שימוש בשחור, לבן ואפור כערכת הצבעים העיקרית שלו. זה היה נעים לעין אך שידר אווירה קרה ולא עליזה בו זמנית. השיפוץ כנראה לא עלה הרבה. האם זה באמת היה מעונו של דודו של איתן? האיש היה אמור להיות יזם מצליח. זה דבר אחד אם הוא בחר לא לגור בוילה מפוארת, אבל לא היה שום סימן של יוקרה במקום הזה בכלל. שלא לדבר על כך שהמדפים בחדר העבודה היו מלאים בספרים כמו "מדע המשפט", "עיתון לשכת עורכי הדין" ו"האם אנחנו עבדים לגנים שלנו?". משהו לא הרגיש נכון. האם ייתכן שהאיש הזה לא היה דודו של איתן? לא, זה יהיה בלתי אפשרי! פרייה יכולה להיות די רשלנית לפעמים, אבל למשהו רציני כמו זה... היא לא יכלה לטעות, נכון? מחשבות היתר הרגו את קתרין. היא הוציאה את הטלפון שלה כדי להתקשר לחברתה. "את בטוחה שהוא דודו של איתן?" "כמובן, שמעתי את זה מאחי. הוא אפילו אכל ארוחה עם האיש הזה בעבר." קתרין הקלה, ליטפה את חזה. "פחדתי שהתחתנתי עם האיש הלא נכון." "אלוהים אדירים, באמת התחתנת איתו?" צעקה של הפתעה נשמעה בטלפון. "הוא באמת הופיע?" "אה-הא," היא ענתה. בצד השני של הטלפון, עיניה של פרייה התמלאו בדמעות. "הבטחנו להיות המלאכיות אחת של השנייה. איך יכולת לנטוש אותי בהרף עין?" המילים נתקעו בגרונה של קתרין. "ובכן, שניכם צריכים לפחות להזמין אותי לארוחת ערב." "אמ... שום דבר באמת לא קרה בינינו עדיין." קתרין התאזרה באומץ כדי להסביר את החלפת הדברים שלה עם האיש. "יש לך פנים כל כך יפות אבל האהבה לא הייתה קלה בשבילך." פרייה גילתה סימפטיה. "אבל אל תדאגי, אני בטוחה שהוא ייכנע אם תמשיכי להתמיד." "אני מאמינה שכן." לאחר שהשיחה הסתיימה, קתרין קפצה בסופרמרקט הסמוך. הבית החדש היה קר וריק מכדי להיקרא בית. זה בהחלט היה צריך מהפך חדש. ... 4:00 אחר הצהריים במשרד עורכי הדין ג'נינגס. שון בדיוק פתח את תיק המסמכים כשצ'ייס הריסון דרך במשרדו. "מזל טוב! האם עלינו לאכול ארוחת ערב עם אשתך החדשה הערב?" "זה לא כאילו אתה לא יודע את הסיבה האמיתית שבגללה התחתנתי," ענה שון בקרירות מבלי להרים את ראשו, עיניו נעוצות במילים שעל המסמכים. "אתה באמת הפכפך. שמעתי שקתרין ג'ונס היא די יפה. אתה לא קצת מתעניין לפחות?" צ'ייס התמלא בהתרגשות. הוא הוריד את עצמו על כיסא המשרד המסתובב כשחקר את הבעת פניו של חברו בעיניים סקרניות. שון עצר את מה שעשה לשבריר שנייה. הוא נזכר בעור החלק והחלבי של האישה ובפניה שהיו יפות כמו פרח פורח. עם זאת, ההתנהגות חסרת הבושה שלה... הוא ענה כמה שניות לאחר מכן, "ראיתי אינספור נשים מושכות." "נקודה הוגנת. גברת צעירה חסרת חשיבות ממלבורן לא הייתה יכולה להיות אשתך אם לא היית מנסה להימנע מנישואים מאורגנים שהקימו זקני משפחתך. אכן, היא לא התאמה טובה למעמדך הרם." צ'ייס נאנח אנחה משמעותית. "אז, האגדה המפורסמת הבלתי מנוצחת חזרה. איך אתה מסתגל לעבודה במקום קטן כמו מלבורן?" "זו בהחלט חוויה לחיות כמו העניים." "טסק." צ'ייס שרק. "העולם כל כך לא הוגן. סיימנו את הלימודים באותו זמן אבל אתה כבר טיפסת לראש הסולם." "הכל מסתכם במבנה המוח שלנו," ענה שון, והרים את מבטו האדיש. צ'ייס חרק שיניים מול ההשפלה. "שכח מזה, אני אשאיר את זה כמו שהוא. תעשה לי טובה, בוא נאכל ארוחת ערב עם כמה עורכי דין אחרים של החברה הערב." "הממ," ענה שון. הטלפון שלו צפצף אז עם צליל התראה. הוא הרים את הטלפון שלו כדי לראות הודעת טקסט נכנסת ממישהו בשם 'שונרין'. [בעלי, זאת קתי.]