אחרי שיצאה מבית המשפט העירוני, אדי עדיין הרגישה את פניה בוערות. "איך יכולת לעשות את זה?" שאלה את סטיוארט בקול כועס. "מה עשיתי?" שאל סטיוארט בחיוך זחוח. "אתה, אתה נישקת אותי בפומבי," גמגמה אדי. סטיוארט התקרב. אדי הרגישה שפניו מתקרבות יותר ויותר, ונסוגה כדי להימנע ממה שקרה לה זה עתה. "היססת כשפקיד הרישום שאל אותך. איך נסדיר את זה?" נראה שסטיוארט קרא את מחשבותיה ותפס את היוזמה. לאדי לא הייתה דרך להפריך את דבריו והיא לחשה בקול אשם, "רק, רק קצת..." "מה אם הוא יגלה שזה נישואים פיקטיביים?" שאל. אדי ידעה שהוא צודק, ולא שמה לב שמחשבותיה הסיחו את דעתה. למעשה, פקיד הרישום, הידוע גם כשופט שלום, לא יפקפק באמיתות רצונם של הזוגות, והם יניחו שההיסוס נובע מלחץ. "נו, נו." אדי נכנעה, והרגישה שהיא טעתה מלכתחילה ולא רצתה להתווכח איתו. סטיוארט התבדר מפניה הכועסות והחביבות שלה. "אתה לא יכול לעשות את זה בפעם הבאה. אתה יודע, ניצלת אותי." הזהירה אותו אדי בחגיגיות. מבטו נח על שפתיה האדומות והעדינות כשדיברה, ועיניו המחייכות הפכו לחיבה עמוקה. הוא לא ידע מדוע הנערה הזו הצליחה להצית את האש הקבורה עמוק בתוך גופו. התאווה שלו אליה בערה כמו הר געש שמתכונן להתפרץ. הוא אחז בידה ושמר על מרחק מסוים ביניהם. למקרה שלא יוכל לשלוט בעצמו ויעשה שוב משהו לא בסדר שיפחיד אותה. אחרי שנכנסו למכונית, אדי הייתה שקועה במחשבותיה ולא שמה לב לאן הם נוסעים. עד שראתה שהנוף מחוץ לחלון המכונית הופך מוזר יותר ויותר, שאלה אותו בבהלה. "לאן אנחנו נוסעים?" "הולכים הביתה," אמר. אדי נראתה מודאגת, "אבל הבית שלי לא בכיוון הזה." "אנחנו חוזרים לבית שלנו." סטיוארט הסתובב להסתכל על אדי. היא הוצפה בעיניו הכהות והעמוקות. "אלה נישואים פיקטיביים, למה אנחנו צריכים לגור ביחד?" היא נעשתה עצבנית. סטיוארט יכול היה לראות זאת בפניה וענה, "אם לא נגור ביחד, איך המשפחה שלי תאמין שאלה נישואים אמיתיים?" זה לא היה ההסכם, חשבה לעצמה. "אני עדיין חולקת את שכר הדירה, מה אם היא לא תמצא שותפה אחרת?" "אני אשלם את שכר הדירה עד שהיא לא תרצה לגור שם יותר אם יהיה צורך." עיניו התמקדו בעיניה. "יש לך שאלות נוספות?" לרגע היא נותרה ללא מילים והרגישה כאילו נפלה לבור. נו, הוא עשיר. הוא יכול לעשות הכל. סטיוארט נסע במהירות לווילה שלו ועצר בגן של אחד מבתי הנופש המפוארים, האלגנטיים והמרווחים ביותר שהיא ראתה אי פעם. זו הייתה אחוזה. ברגע שאדי יצאה מהמכונית, היא הייתה המומה לגלות שהגן כל כך גדול שהוא כמעט בגודל של פארק קטן. היא לא יכלה להרשות לעצמה לשכור דירה לבד. היא הייתה צריכה לחלוק אותה עם אחרים. לא רק שהיה לו בית נופש כפרי מפואר, אלא שהוא גם היה עשיר מספיק כדי לקנות גן בגודל פארק. כמה עשיר הוא היה? סטיוארט אחז בידה בזמן שהלכו פנימה. היא היססה בהתחלה. שפתיו הדקות פלטו חיוך. כשנכנסו לבית, גבר בגיל העמידה בשנות הארבעים לחייו קיבל את פניהם ובירך אותם בכבוד, "ברוכים הבאים הביתה, מר וגברת ייטס." אדי עדיין לא התרגלה להיקרא גברת ייטס. סטיוארט הסתובב והציג את הגבר, "זה המשרת שלנו מר סמפסון." אדי הגיבה בידידותיות. "ערב טוב, מר סמפסון." מר סמפסון השיב ואז הסתובב והצביע על הנשים בגיל העמידה שמאחוריו. "מר ייטס, אלה קרול וקארי. הן נשכרו במיוחד עבור גברת ייטס. קרול אחראית על משק הבית וקארי אחראית על המטבח." "מה את חושבת?" סטיוארט התקרב ושאל את אדי. אדי נזכרה שמר בייטס אמר לה שסטיוארט שונא כל מגע עם נשים. היא ניחשה שלא הייתה אישה בבית הזה לפני כן. סטיוארט כנראה עשה את זה בשבילה, כדי שהיא תרגיש יותר בנוח. לפתע היא הרגישה שמשהו מתרכך בליבה. היו פעמים שהוא נראה קשה לגישה, אבל באופן בלתי צפוי הוא היה מתחשב וזהיר. ואז היא פלטה חיוך רחב. "טוב." למרות שהוא לא ממש הבין מה הפך את מצב הרוח שלה, הוא עדיין התרגש מפניה הזוהרות והמחייכות. "מר סמפסון, בבקשה קח את גברת ייטס ותראה לה את הבית." במחווה של ג'נטלמן, מר סמפסון הרים את ידו הימנית ואמר לאדי, "גברת ייטס, בבקשה." האצולה של ייטס הועברה במשך מאות שנים. למשרת היה מבטא בריטי וכל המשרתים האחרים התנהגו גם הם בסגנון אנגלי. אדי החמיאה והלכה אחריו במהירות. סטיוארט הלך ישירות לחדר העבודה בקומה השנייה. מר בייטס כבר חיכה לו בפנים. כשצפה בו נכנס, מר בייטס עמד ליד הדלת ובירך אותו בכבוד. "מר ייטס, איך זה הולך?" הוא שאל בקול ביקורתי. כשחזר לעבודה, הוא עדיין היה סטיוארט הישן, קר, אכזרי ומאופק. "כמה דירקטורים בהנהלה הטילו ספק בנטייה המינית שלך וחושבים שאתה לא יכול להיות היורש. כבר רשמתי הערות וכולן מופיעות כתצפיות מפתח." מר בייטס היסס לרגע, אבל אז שאל בזהירות. "מר ייטס, האם הודעת לאמך על נישואיך?" "לא, שמור את זה בסוד לעת עתה," ענה סטיוארט בנחישות. "כן." מר בייטס ידע שאין צורך לומר יותר. אמרו לקארי מה סטיוארט אהב ולא אהב, אבל היא עדיין לא ידעה את ההעדפות של אדי. סטיוארט יושב מול אדי, מניח את סנטרו על ידיו השלובות ובוהה בה. אדי הרגישה שפניה מסמיקות ממבטו והתכוונה להסיח את דעתו. "איפה הם?" "הם בחדר האוכל," ענה סטיוארט באדישות. לסטיוארט היו כללי נימוס מעולים. הוא אפילו לא השמיע קול כששתה את המרק, ולא היה שמן על שפתיו. כל תנועה הייתה אצילית ואלגנטית. אדי גנבה מבט לעברו מדי פעם, ותהתה מדוע הוא כל כך יפה גם כשהוא אוכל. אחרי ארוחת הערב, קרול באה לסדר את השולחן. "אל תכיני יותר חסה וגזר. אני מעדיף ברוקולי, שרימפס ולובסטר." קרול רשמה זאת כשאמר. אדי הייתה המומה. הוא היה טוב בתצפית ובשינון. איך הוא ידע את מה שהיא אוהבת ולא אוהבת? אלה רק נישואי עסקה. למה הוא כל כך מתחשב? כשראה שהיא בהתפעלות, סטיוארט שבר את הדממה בחיוך מספק בעיניו. "היי, יש מסיבה אחר הצהריים. את רוצה ללכת איתי?" "איזו מסיבה?" היא השיבה. "כמה חברים ותיקים שלי..." הצהיר סטיוארט בפשטות. אדי קטעה אותו לפני שהספיק לסיים. "לא, אני לא רוצה ללכת." היא הרגישה שמשהו לא בסדר, אבל היא לא הצליחה להבין את זה. היא מעולם לא הייתה נשואה בעבר ולא היה לה מושג איך צריכים להיות נישואים פיקטיביים. למרות זאת, עם קצת שכל ישר, היא ידעה שהוא צריך להסתיר אותה מהציבור כדי להגן על המוניטין שלו. אז למה הוא רצה לקחת אותה לפגוש את החברים שלו? סטיוארט לא רצה להכריע אותה. "טוב, אז תנוחי טוב בבית אחר הצהריים." ואז, הוא קם והתכוון לחזור לחדר השינה שלו כדי להחליף בגדים. אדי קמה מיד. "אני רוצה לחזור לדירה שלי אחר הצהריים." כשהבחין שהיא לא רוצה להישאר שם, הוא תהה למה. מבטו גרם לאדי להיכנס שוב לפאניקה. "אמ, אני רק רוצה לאסוף כמה דברים שלי." היא הסבירה במהירות. הוא הסתובב ללכת לעברה. "לא." כשהוא נעצר מולה, "את לא צריכה."