*טסה* לא הבטתי לאחור וגם לא הפסקתי לרוץ... אם הוא מאחוריי... אני יודעת שאני בהחלט לא יריבה ראויה לו... בכל זאת, לא רציתי שהוא ישיג אותי. כשהעזתי להביט לאחור, הבנתי שהוא לא רץ אחריי. האטתי והתחלתי ללכת במהירות מחוץ למלון... ליטפתי את החזה שלי בניסיון להירגע. הכל בסדר. הכל בסדר. עשיתי טעות כששתיתי לשוכרה והסתבכתי בסטוץ... זה לא סוף העולם. והחלק המנחם ביותר היה שבוודאות לא אראה אותו שוב. כשהגעתי הביתה... הכנתי לעצמי במהירות ארוחת בוקר ויצאתי לחברה שבה עבדתי. בהגיעי לכניסה לבניין, הטלפון הנייד שלי צלצל. חייכתי כשראיתי שזו אמא שלי. עניתי לאט. "שלום, אמא." "אה. יקירתי. אני מקווה שלא שכחת שהערב יום ההולדת ה-60 של דוד שלך, וילסון. הוא עורך משתה במלון קרומוול. תהיי שם, נכון?" "לא, אמא. אני לא רוצה ללכת." אם אלך למשתה הזה, בהחלט אפגוש את אבי ואת אשתו החורגת, ובאמת לא היה לי מצב רוח להתמודד איתם הערב. "נו באמת, טסה. דוד שלך וילסון ואשתו היו מאוד נחמדים אלינו. הדבר המינימלי שאת יכולה לעשות הוא לכבד את ההזמנה שלו," אמא שלי שכנעה. נשפתי אוויר. כשהייתי בת עשר, אבא שלי בגד באמא שלי ובעצם נטש אותה. אם לא היה את דוד וילסון, החיים שלי היו בלתי נסבלים. "בסדר. אני אלך." "ותנסי לא לריב עם אבא שלך," היא הזהירה. "אם הוא לא יעשה לי צרות... אני לא אריב," ואז ניתקתי. לפני שנים, אמא שלי כרעה על הקרקע והתחננה בפני אבי שלא יגיש בקשה לגירושין. היא אמרה לו שהיא תסלח על הרומן שלו... על חוסר הנאמנות שלו, אבל הוא השליך אותה הצידה. הוא לא רק התגרש מאמא שלי אלא גם לקח ממנה הכל. אחרי זה, החיים היו קשים מאוד לשלושתנו. אני לא יכולה לסלוח לאבא שלי על כך שפגע בנו ככה. נכנסתי לחברה בדיוק בזמן והתיישבתי בשולחן שלי. הקולגה שלי, אודרי ברוסנן, ניגשה אליי. "את נראית שונה היום, טס?" קמטתי את מצחי. "שונה? איך?" "היית ממורמרת מאז שמארקוס נפרד ממך, אבל היום... את לא נראית עצובה בכלל." אודרי ואני די קרובות. נאנחתי. "אולי זה בגלל שהיה לי לילה מטורף. לא תאמיני שהוצאתי מאתיים דולר על זונה כדי לנחם את ליבי הפצוע," אמרתי, צוחקת. "את לא רצינית," היא צחקה. היא באמת חושבת שאני צוחקת. אנחנו מרבות לספר כל מיני בדיחות, אז אני לא מופתעת. כמה אנשים חשבו שיש לנו ניסיון עשיר בהתמודדות עם גברים, כשבפועל... אנחנו שמרניות לעזאזל. זו הסיבה שאני עדיין זועמת על הלילה שעבר. זה ממש לא אני. "הבוס החדש מתחיל היום," היא הכריזה. משכתי בכתפיי. "שמעתי שהוא היורש של קבוצת הדסון. אבא שלו הוא בכיר בממשלה ואמא שלו היא הנשיאה במטה החברה. כרגע... רוב הנשים בחברה מתות לפגוש אותו... אני בטוחה שהוא כל כך חתיך." גלגלתי את עיניי. אני רק יכולה לקוות שהוא לא אחד מאותם יורשים גסים ומתנשאים. אני לא יכולה לסבול לעבוד עבור חרא כבוס שלי. הממונה עליי, איתן בסקון, ניגש. "יש לנו פגישה באולם הכנסים עכשיו!" הוא הכריז והתחיל להתרחק. לקחתי במהירות את המחברת והעט שלי והלכתי אחריו. נכנסתי לאולם הכנסים וגיליתי שכולם כבר יושבים, אז התיישבתי בפינה, בשקט. מחשבותיי נדדו לשעות הבוקר המוקדמות... הוא היה כל כך חתיך. חשבתי על ההבעה הממורמרת על פניו כששמתי את 200 הדולרים על המיטה. שמתי את ידי על הפה וצחקתי. אולי הגזמתי... אבל אז פשוט לא יכולתי לסבול את מבט התיעוב שהוא נתן לי, ובעיקר, הוא עמד לשלוח אותי כזונה. זה היה כל כך משפיל. מחיאות כפיים הפתיעו אותי והוציאו אותי מחלומותיי. גבר בחליפה כחולה כהה נכנס לאולם הכנסים. הלסת שלי נפלה כשפניו נקלטו ברשתית העין שלי. למה... למה הוא כאן? משהו לא בסדר בעיניים שלי... משהו בהחלט לא בסדר בעיניים שלי. שפשפתי את עיניי באגודלים... עצמתי ופקחתי אותן שוב, אבל זה עדיין היה הוא. הגבר שניהלתי איתו סטוץ! הגבר ששילמתי לו 200 דולר! אוי אלוהים! לאן אברח הפעם?