*טסה* אני עדיין במצב של פאניקה עזה. למה? למה אין לי מזל?! אני עדיין לא מאמינה שהוא הבוס החדש שלי. חשבתי על מה שאמרתי לו. אוו… למה אמרתי את זה? הייתי צריכה להיות נחמדה יותר במילים שלי. האם הוא אולי יפטר אותי בגלל מה שאמרתי? לא! אני לא יכולה להיות מפוטרת. אני צריכה לטפל באמא ובאחות שלי. אני צריכה להירגע ולחשוב. לקחתי כמה נשימות עמוקות ומרגיעות. הצצתי בגבר שישב בחזית… הוא הציג את עצמו כדקלן הדסון. כשלא הסתכל לכיווני, הורדתי את ראשי וכיסיתי חצי מפניי בשיערי הארוך. כרגע, כל מה שהתפללתי היה שהוא לא ישים לב אליי. כל דקה וכל שנייה היו בלתי נסבלות עבורי. הייתי מאושרת מאוד כשהפגישה סוף סוף הסתיימה. התגנבתי החוצה מאולם הכנסים במחשבה שהוא עדיין לא שם לב אליי בכלל. הדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי לשולחן שלי היה לספר לאודרי על כל מה שקרה. "את צוחקת, נכון?" "אני נראית לך כאילו אני צוחקת?" שאלתי, ברוגז. עיניה התרחבו בהלם. "אז את צריכה להיות שמחה, ילדה. שכבת עם גבר לוהט כזה." "אל תתני לי את זה. אני מאוד מודאגת שהוא עלול לנסות להתנקם בי וכנראה לפטר אותי. עדיין יש לי את אמא ואחותי לטפל בהן. אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות מובטלת כרגע." אוי אלוהים. לא הייתי צריכה ללכת לבר לשתות. הלוואי שיכולתי להחזיר את הזמן לאחור. הייתי צריכה להיות זהירה יותר לגבי עצמי. לא הייתי צריכה לקיים סטוץ. לא הייתי צריכה לתת לו 200 דולר. ולא הייתי צריכה להעליב אותו. למה אני במצב מתסכל כזה?! אודרי טפחה על כתפי. "אל תדאגי יותר מדי. אולי הוא לא שם לב אלייך בכלל." קולו של המנהל צלצל לפתע: "טסה, מר הדסון רוצה אותך במשרד שלו עכשיו!" אוי. אני מתה! ********* נקשתי בחוסר ביטחון על דלת משרדו. "בואי," הכריז הבריטון העמוק שלו. בחוסר רצון, נכנסתי פנימה. הייתי לחוצה כמו לעזאזל. אני לא מאמינה שהגבר שהיה בחלוק רחצה הבוקר התגלה כבוס שלי. החיים באמת מלאים בהפתעות. חבל… לא אהבתי את ההפתעה הזו… לא אהבתי אותה בכלל. עמדתי שם בשקט בזמן שהוא המשיך לעבור על כמה מסמכים מבלי להכיר בנוכחותי. שחררתי נשימה שלא ידעתי שאני עוצרת, התחלתי, "מר הדסון, קראת לי?" הוא הרים את ראשו והצעתי לו חיוך עליז. אולי הוא יוכל לראות אותי אחרת… כאדם נחמד שאני. הוא בהה בי מראשי ועד כף רגלי. עיניו היו חשוכות וקרות. הרגשתי מאוד לא בנוח ועשיתי כמיטב יכולתי לא לרעוד כמו עלה. הוא נשען לאחור על כיסאו המסתובב ואמר, באדישות, "חשבתי שהאנשים שעובדים בשבילי יהיו אחראים. לא ציפיתי לראות אותך כאן." הרגשתי סטירה. כן… עשיתי טעות אמש, אבל זה לא נותן לו את הזכות לחשוב שאני חסרת אחריות. אם יש דבר אחד שאני שונאת… זה שמזלזלים בי. לפני שהספקתי לחשוב, עניתי, "ובכן, זה לא מקצועי לדבר על החיים הפרטיים שלנו בעבודה, אדוני, אבל כל עוד אנחנו בעניין… אתה באמת לא צריך לשחק את השופט כאן." ההבעה על פניו של דקלן התקשחה. ארור. נראה שהכעסתי אותו יותר מבעבר. אני בהחלט הולכת להיות מפוטרת!