*טסה* בשעה 7 בערב, הגעתי למלון קרומוול. כשרדתי מהמונית, נשמתי נשימה עמוקה כשראיתי אנשים נכנסים ויוצאים מהאולם, באלגנטיות. גם אני נכנסתי, עם המתנה שלי ביד. מתכנן המסיבות עשה עבודה טובה... הכל היה מקושט להפליא. חייכתי כשראיתי את דוד וילסון. "טסה," הוא קרא בשמחה. "דוד וילסון... יום הולדת שמח," קרצתי וחיבקתי אותו. "אני כל כך שמח שהצלחת להגיע," הוא אמר. נפרדנו זה מזו ומסרתי לו את המתנה שלו. "אוי... את כל כך מתחשבת יקירתי." חייכתי וניגשתי להגיד שלום לאמא שלי, לאחותי ולאשתו של דוד וילסון, אלינור. כששמתי לב שאבי עדיין לא הגיע... לקחתי את זה כסימן לעזוב. לראות אותו ואת אשתו גורם לי לכעוס... זה גורם לי לחשוב על העבר ואני תמיד עושה כמיטב יכולתי להימנע מהם. "אמא, אני צריכה ללכת... יש לי כמה דברים להספיק..." אמרתי, וקמתי לאט. "אוי לא, גברת צעירה... בקושי נגעת בארוחה שלך," אמרה אלינור כשדחפה אותי בשובבות לשבת בחזרה. "אבל..." "נו באמת... רק הרגע הגעת ויש לנו אורח חשוב שמגיע." "מי זה?" שאלתי בסקרנות. "הוא הבן של חבר של וילסון. ושמעתי שהוא הבוס החדש שלך... איך קוראים לו שוב? אה... דקלן." "מה?!" פלטתי והבהלתי את כולם בשולחן. זה שוב דקלן! למה הוא בכל מקום?! האם אני האדם הראשון שעשה סטוץ? למה אני מעונה על ידי הנוכחות שלו?! אוף! ובכן, אפשר לומר שלדוד שלי יש אמצעים, אבל לא עשיר כמו הרמה של דקלן. אהה. איך הם מכירים מישהו כמוהו? לפני שהספקתי לחשוב על הדבר הבא לעשות, ראיתי אותו נכנס לאולם עם המשפחה של אבא שלי. אוי לא. אני צריכה ללכת... אני באמת צריכה. ראיתי מלצר מוביל אותם למקום שבו ישבתי. נמתחתי ולחשתי לאלינור. "למה הם לא יכולים לשבת במקום אחר?" "זה השולחן של ה-VIP, בלה," היא הזכירה לי. ניסיתי לא להראות כמה לא נוח לי כשכולם התיישבו. הצצתי בקאסי מנדז, האישה שהרסה את הנישואים של ההורים שלי. לידה הייתה הבת שלה, אנה מנדז... היא הייתה כמו אלה... כל דבר בגוף שלה נראה כל כך מושלם... אבל כמובן, שמעתי שהיא עשתה ניתוחים פלסטיים רבים. אז מבחינתי, היא מזויפת. היא לבשה איפור כבד כרגיל. אני תוהה אם מישהו אי פעם ראה איך היא נראית. הצצתי בדקלן שנראה כל כך אדיש. גם אבא שלי לא הכיר בנוכחותי. אז בחרתי להתמקד באוכל שלפני. כשסעדתי, הם התחילו לדבר. "אה, אנה... זה דקלן הדסון. הוא בן של חבר קרוב שלי. הוא בדיוק הפך למנכ"ל ואני בטוח שהוא יהיה בקשרים עסקיים רבים איתנו בעתיד. את צריכה להכיר אותו," קולו של אבי צילצל באוויר. הוא מנהל סוכנות אבטחה קטנה. "נעים מאוד. שמי אנה מנדז. אני מקווה שנכיר יותר אחד את השני," אמרה אנה במתיקות. "כמו כן," הוא השיב בנימוס. "אנחנו לא צריכים להיות פורמליים אחד עם השני, נכון?" שאלה אנה. גלגלתי את עיני. יכולתי כבר להגיד שהיא בעניין שלו. הרמתי את מבטי וראיתי שדקלן התעלם ממנה והתחיל לאכול. "דקלן, מה דעתך שאקבל את המספר שלך? אתה יודע, אולי יהיו לנו כמה עסקים לדון עליהם בעתיד." "את יכולה ליצור קשר עם המזכירה שלי אם יש לך משהו לדון איתי," נזף דקלן. למרות זאת, היא לא ויתרה והמשיכה להציק לו. זה היה מצחיק לצפות. "טסה, את הולכת להמשיך לשבת שם ולהעמיד פנים שלא ראית אותי? את כל כך גסה," אמרה לי קאסי. לעגתי. גסה? אני רק עושה כמיטב יכולתי לעבור את הלילה הזה. למה היא חייבת בכוונה להתנכל לי? "אז?" "אז? גברת צעירה, חסרות לך נימוסים." לעגתי. "תראי מי מדברת." "פטריק, אתה ברצינות יושב שם וצופה בבת שלך מדברת עלי בזלזול?!" אבי מיד נראה זועם. "טסה, תתנצלי בפניה עכשיו!" צחקקתי. תתנצלי, הצחקת אותי!