*טסה* "אם היו לך נימוסים, לא היית מסיתה את אבא שלי נגדנו," נזפתי, קמה על רגליי. כל כך הרבה שנים... אבא שלי לא הסתכל עליי כאילו אני הבת שלו. במקום זאת, הוא בהה בי כאילו הייתי זרה. כשהייתי צעירה יותר, אמא שלי לא הצליחה לשלם את שכר הלימוד שלי ופגשתי אותו כדי לבקש עזרה, אבל הוא סילק אותי. וכואב מאוד שאנה זוכה לחיות חיים טובים מאוד. היא אפילו לא הבת הביולוגית שלו! עכשיו... גם אני סגרתי אותו החוצה. הוא הפסיק להיות אבא שלי לפני הרבה זמן. "פטריק, איך היא יכולה לדבר אליי ככה?!" קראה קאסי. אבא שלי זינק על רגליו. "תתחילי להיות מנומסת לאשתי!" הוא רעם וסטר לי על הלחי. זה היה לא צפוי וגרם לי ליפול לרצפה. "זה לא היה צריך להגיע לזה, פטריק," נבח דוד וילסון, ניגש לצדי. "איך אתה מעז לגעת בבת שלי?!" צעקה אמא שלי. "היא הרוויחה את זה ביושר," נזפה אנה, צוחקת. כמעט התעוורתי מכעס. איבדתי את זה לגמרי, קמתי והרמתי כמה צלחות, זרקתי אותן על אבא שלי... לא... הוא לא אבא שלי... פטריק, קאסי ואנה. הבגדים שלהם הוכתמו וחייכתי בסיפוק כשראיתי אותו יורה בי מבטים ארסיים. "את קטנה..." פטריק ניסה להכות אותי שוב, אבל דוד וילסון עצר אותו. "מספיק!" "את בת נוראית? איזו בת תוקפת את אבא שלה?!" צעקה קאסי. אלינור ואמא שלי משכו אותי לצדן. "את התחלת את זה. לא יכולת פשוט לעבור את הערב בלי לבקש צרות?" שאלה אמא שלי את קאסי. "אני לא מאמין שיש לי בת כמוך," ירק פטריק. גלגלתי את עיני. אני לא מאמינה שיש לי אבא כמוהו גם כן. הייתי מאוד מרוצה מאיך שפטריק ומשפחתו נראו מלוכלכים עכשיו. אבל אז ליבי צנח כששמתי לב שדקלן עדיין יושב שם וצופה בכל הדרמה הזו. הלוואי שהוא לא היה כאן. הלוואי שהוא לא היה צריך לראות כמה המשפחה שלי דפוקה. התחלתי להרגיש נבוכה אז לחשתי לאמא שלי. "אני... אני צריכה ללכת." עם זה, עזבתי במהירות את האולם. שלבתי ידיים כשנפגעתי מיד מהבריזה הקרה בחוץ. התחלתי ללכת בניסיון לעלות על כל מונית שנסעה, אבל לא היה לי מזל להשיג אחת. הלחי שלי בערה ודמעות צרבו בעיניי. מצמצתי במהירות בניסיון לא לגרום להן לנשור. אני לא מצטערת על מה שעשיתי הערב. אני מסרבת להיות מאוימת על ידי המשפחה של אבא שלי. אני שמחה שהעמדתי אותם במקום שלהם, אבל לא יכולתי להפסיק להרגיש עצובה באותו הזמן. הלוואי שהמשפחה שלי הייתה שונה. הלוואי שהחיים שלי היו שונים. והדמעות נשרו. נחרתי כשהרגליים שלי התחילו לכאוב גם כן. מתי החיים אי פעם ילכו בדרך שלי? מכונית נעצרה לפתע לידי. הסתכלתי הצידה וראיתי את חלון הזכוכית יורד וזה חשף את דקלן. קמטתי את מצחי לעברו. "תיכנסי," הוא הורה. תיכנסי? אנחנו לא בחברה שלו ואני לא צריכה לקבל פקודות ממנו. חוץ מזה, אני לא יודעת איך להתמודד איתו אחרי מה שקרה הערב. "לא קל להשיג מונית כאן," הוא התעקש. התעלמתי ממנו והמשכתי ללכת. הוא בתמורה התחיל לנסוע לאט אחרי. ברצינות? מה הבעיה שלו? "אני חושב שאת לא מעודכנת בחדשות. אם היית, היית יודעת שכמה מקרים של אונס ורצח התרחשו לאחרונה ברחוב הזה... והחלק הגרוע ביותר הוא ש... הרוצח עושה את זה בלתי אפשרי להיעצר." פחד אחז בנשמתי. "תהני בהליכה הביתה." עם זה, הוא נסע משם. אוי לא! הייתי צריכה לבלוע את הגאווה שלי! הייתי צריכה להיכנס למכונית שלו. הסתכלתי מסביב לא מספיק אמיצה כדי לצעוד צעד נוסף. גם אם החיים היו קשים בשבילי... אני עדיין לא רוצה למות... החיים יפים איך שלא תראי אותם. אלוהים אדירים. ראיתי את המכונית שלו עצורה מקדימה ואז הוא נסע אחורה ועצר לידי שוב. הוא לא היה צריך להגיד כלום הפעם. רצתי סביב המכונית ופתחתי במהירות את הדלת של מושב הנוסע. נכנסתי והדקתי את חגורת הבטיחות שלי. בחרתי לא להסתכל על הפנים שלו... אני בטוחה שיש לו הבעה שחצנית. אמרתי לו את הכתובת שלי והוא הקליד אותה לתוך ה-GPS. הנסיעה הייתה שקטה למדי. הנחתי את ידי על הלחי שלי תוהה למה זה עדיין כואב לעזאזל. אני לא מאמינה שהוא סטר לי בגלל שאשתו דחקה בו לעשות זאת. בקרוב, המכונית עצרה מול הדירה שלי. "תודה, מר האדסון," שחררתי את חגורת הבטיחות שלי. "זה כלום. פשוט לא יכולתי לתת לעובדת שלי לפגוש את מותה האפשרי כשיכולתי להציל אותה." שיניי נקשו. האם מוות זה משהו שאומרים באדישות כזו? "אתה לא צריך לדאוג. אני מתכננת לחיות עד שאני אהיה זקנה ואפורה," ירדתי וטרקתי את הדלת שלו. ואז הוא האיץ משם. מה הצורך בפנים נאות כשהוא כל כך מרושע?!