עיניו של ליאם נפקחו באיטיות, וחיוך משך בזוויות פיו כשחזה במראה של ניקול ישנה בשלווה לצידו. אור הבוקר רקד על תווי פניה, מטיל זוהר רך שנראה כאילו הוא קורן מתוכה. הוא לא יכול היה שלא להתפעל מהיופי ששכן לצידו. הוא הרגיש כמו הזאב בר המזל ביותר ביקום. חרטה ביקשה לחלחל פנימה, חרטה על כך שהתעלם ממנה והתייחס אליה בצורה לא נאותה כשהיא כבר עברה יותר מדי. אבל הזאב שלו רחש בתוכו, רעש נמוך של שביעות רצון הדהד ד