לאחר שנפרדה ממשפחתה בגיל חמש, שרמיין מצאה את עצמה במקום שנקרא מייפל ליף ויל. זה לא היה מקום גדול - בקושי יותר מתריסר משקי בית. תושבי הכפר התייחסו אליה, יתומה שנדדה משום מקום, רק באדיבות. הם עזרו לה להשיג תעודות, דאגו שיהיה לה אוכל, ביגוד, גג מעל לראשה, ואפילו תמכו בה בלימודים בעיר הסמוכה. הם עשו כל כך הרבה בשבילה, והיא הייתה מישהי שלעולם לא שכחה חוב. פרויקט החווה ההייטקית היה המתנה הראשונה ששרמיין