פרק ראשון
רוח הסתיו הייתה קרה ונושכת. השעה הייתה אחרי תשע בלילה, ומחוץ לחדר המיון, שרמיין שו נשענה על קיר המסדרון בשמלת ערב שחורה דקיקה, ידיה שלובות על חזה, תנוחתה עצלה וחושנית.
היא פלטה פיהוק איטי, נראתה כאילו היא עומדת להירדם.
אחות שעברה במקום לא יכלה שלא להעיף מבט חטוף לעברה ומיד נתפסה לא מוכנה על ידי יופיה.
שרמיין הייתה פשוט מהממת, כמו סירנה שנולדה לגנוב לבבות, מתוקה אך מסוכנת.
עורה היה מושלם וזוהר, ועיניה מהפנטות. כשהיא חייכה, היה בזה קסם מפתה, מושך אך לעולם לא זול.
קשתות עיניה היו בגוון בהיר יותר, צלולות ומנצנצות. עם חיוך קל, היא הייתה השילוב המושלם של נועזת ותמימה, אלגנטית עם קצה פראי.
היא הייתה יפה לחלוטין, ולגוף מתחת לשמלת הערב הזו היו קימורים בכל המקומות הנכונים, כל קו מטפטף עם משיכה מינית.
ובכל זאת, שרמיין כנראה שלחה בחור בגובה מטר שמונים ישר לחדר המיון. השמועה הייתה שלבחור נגמרה יד שבורה וזעזוע מוח קל.
היא הציצה לעבר האחות וקלטה אותה בוהה, עיניה פעורות ונדהמות. שרמיין לא יכלה שלא לצחקק, טונה שובבה, "אני נראית טוב?"
בלי לחשוב, האחות פלטה, "את נראית מדהים."
חיוכה של שרמיין התרחב, תערובת של קרירות "לא אכפת לי" ויופי עוצר נשימה.
כשראתה אותה מוציאה לפועל את השילוב הזה של מהממת וקשוחה, האחות הרגישה שהלב שלה מחסיר פעימה. היא חשבה, 'אני ברצינות עומדת להחליף קבוצות עכשיו?'
בדיוק אז, אישה אחרת, עדינה וענוגה, ניגשה מכיוון אחר ודיברה ברכות, "שרמיין, הנה את. חיפשתי אותך בכל מקום."
האחות חשבה, 'אז קוראים לה שרמיין. איזה שם יפה.'
האישה השנייה לבשה שמלה לבנה רקומה עם צעיף קשמיר שהיה עטוף סביב כתפיה. היא נראתה אלגנטית במיוחד, כמו שושן טהור הפורח בשקט בעולם משלו.
עם זאת, כשעמדה ליד שרמיין, כל הזוהר שלה נראה דועך.
שרמיין הציצה באישה בשם וונדלין ג'ין שקראה לה בחום כזה, הבעתה עדיין קרירה. הן לא היו קשורות בדם. לאחר ששרמיין הוחזרה למשפחת ג'ין, השתיים היו אחיות רק בשם.
שרמיין גדלה כיתומה, חיה על טוב ליבם של זרים.
היא מעולם לא חלמה שביום הולדתה התשעה עשר, גבר בשם רוס ג'ין, שטען שהוא אחיה הגדול, יופיע ויגיד לה שהיא היורשת של משפחת ג'ין בבאסטרל.
"שרמיין, בואי הביתה איתי," אמר רוס.
לבסטרל היו כמה משפחות מפורסמות עם כסף ישן, והג'ינים היו אחד השמות הגדולים ביותר.
שרמיין תמיד השתוקקה למשפחה אמיתית, אבל לאחר שחזרה למשפחת ג'ין, היא הבינה שהוריה אינם כמו שדמיינה. הם בכלל לא אהבו אותה.
במקום זאת, כל החיבה שלהם עדיין הייתה עטופה סביב וונדלין, הבת שהם אימצו ופינקו לאחר שאיבדו את שרמיין. גם אחרי ששרמיין חזרה, שום דבר לא השתנה. מעולם לא נשארה אהבה אמיתית בשבילה.
שרמיין ניסתה לזכות בה. אבל כעבור חצי חודש, שום דבר לא השתנה.
אם זה לא היה רוס, אחיה שהחזיר אותה ובעצם התייחס אליה יפה, שרמיין בכנות לא הייתה רוצה להישאר שנייה אחת יותר.
היא הבינה שזה הגיוני שהיא גדלה לבד. גם אם היא לא הייתה היורשת, זה לא היה משנה לה. לא היה אכפת לה. היא לא הייתה צריכה את זה.
שרמיין שאלה בקלילות, "אני יכולה לחזור הביתה עכשיו?"
"עדיין לא. אמא רוצה לראות אותך," אמרה וונדלין בחיוך רך.
"בסדר," ענתה שרמיין.
הגבר ששרמיין שברה את עצמותיו היה רוני לידס, יורש קבוצת לידס. למשפחת לידס היה מעמד ביניים בבאסטרל, לא ממש בפסגה, אבל גם לא בתחתית, והיו להם קשרים עסקיים עם משפחת ג'ין.
היום היה היום שבו שרמיין הוכרה רשמית והתקבלה בחזרה למשפחתה הביולוגית. משפחת ג'ין ערכה לה מסיבה מפוארת וראוותנית כדי לאשר בפומבי את זהותה.
שרמיין לא התכוונה לגרום לצרות. זה פשוט שהפה של רוני היה גרוע מדי, וחוץ מזה, הוא ניסה לנצל אותה.
בתוך חדר בית החולים, רוני שכב על המיטה. ברגע שראה את שרמיין, פניו התעוותו, מלאים בפחד, זעם ובושה.
אמא של רוני, אמירה לידס, בהתה בשרמיין בחוסר שביעות רצון ברור, קולה חד עם ההגנה העזה של הורה.
היא אמרה בסרקזם, "אם הייתה לי בת וולגרית כזו, גם אם היא הייתה שלי, לא הייתי נותנת לה לצאת בפומבי להיות חרפה למשפחה.
"אבל אתם הג'ינים פשוט טובים מדי לטובתכם, משחררים אותה בלי אפילו ללמד אותה נימוסים בסיסיים."
ליד אמירה עמדה אישה עם אווירה של אלגנטיות ואצילות, הבעתה קרה כקרח. "שרמיין, תתנצלי בפני רוני," אמרה רות ג'ין, אמא של שרמיין.
כששמעה זאת, שרמיין הגיבה בטון שטוח, "למה שאני אתנצל?"
רק המשפט האחד הזה הספיק כדי לגרום לפניי של רות להחשיך בכעס בקושי מוסתר. היא חשבה שהבת הביולוגית שלה היא לא רק סוררת אלא גם כל הזמן מערערת ומחוללת כאוס בכל מקום שהיא הולכת אליו.
רות נשמה נשימה איטית. "פגעת במישהו. זה לא בסדר. בואי הנה ותתנצלי."
שרמיין התאכזבה מאוד וחשבה, 'בתור אמא, היא לא צריכה קודם לשאול מה קרה? היא לא צריכה לגלות למה פגעתי ברוני במקום לגעור בי מיד מבלי אפילו לשמוע את הסיפור המלא?'
היא אמרה ברוגע, "אכן פגעתי בו, אבל אני לא הולכת להתנצל." היא הבינה שרוני הוא לא יותר מזבל. הוא לא היה ראוי להתנצלות. בכנות, היא הקלה עליו והרשתה לו לצאת עם עצם שבורה.
"את חוצפנית," נזפה רות. היא הייתה מפורסמת בזכות תדמיתה העדינה והאלגנטית בחוגים שלהם, אבל עכשיו היא הרימה את ידה כאילו היא מוכנה לסטור לשרמיין.
שרמיין לא התחמקה. היא עמדה להרים את ידה כדי לחסום זאת כשמישהו התערב מולה, וקיבל את הסטירה הזועמת במקומה.
ראשה של וונדלין נטה הצידה, סימן אדום פרח במהירות על לחיה. קולה היה רך כשאמרה, "אמא, בואו פשוט נדבר על זה, בסדר? אל תפגעי בשרמיין."
רות קפאה לשנייה. כשקלטה שהיא פגעה בטעות בוונדלין, כעסה הפך מיד לדאגה. "את טיפשה, מה חשבת לעצמך כשקפצת ככה?"
לחייה של וונדלין עדיין היו סמוקות, אבל קולה נשאר עדין. "אמא, גם אם שרמיין עשתה כמה טעויות, אם תדברי איתה יפה, היא תקשיב."
רות לא נרגעה בגלל דבריה של וונדלין. למעשה, לראות את הסטירה שלה נוחתת על וונדלין רק גרם לה לכעוס עוד יותר. היא הסתכלה על שרמיין, הבעתה נעשית כהה יותר משנייה לשנייה.
רות חשבה, 'איזו בת ביולוגית? היא לא יותר מאסון מהלך, תמיד כאן כדי לעשות את חיי אומללים.'
לא היה שום דבר בשרמיין שרות יכלה למצוא בו אפילו שמץ של סיפוק.
כשראתה את כל זה מתפתח, שרמיין חייכה קלות וחשבה, 'איזה משחק ארור.' היא פלטה צחוק קר. "וונדלין, זה לא בדיוק מה שרצית?"
לחייה של וונדלין הסמיקו עמוק יותר כשהיא הרימה מבט, פניה מלאות בבלבול תמים.
"בסדר אז, תגידי לי. מה בדיוק עשיתי לא בסדר?" הטון של שרמיין לא היה קשה. זה היה עצלן, כמעט סתמי, אבל היא עדיין נשאה את האווירה הבלתי ניתנת להכחשה של עליונות.
וונדלין נשכה את שפתיה. "פגעת במישהו."
קולה של שרמיין עדיין היה קל אך לוחץ. "לא פגעתי בו בגלל שרוני הוא חתיכת זבל שמגיע לו?"
עיניה של וונדלין זזו. "יש לך הוכחות?"
שרמיין חשבה, 'הוכחות? אם באמת הייתי רוצה את זה, זה אפילו לא יהיה קשה.' אם מישהו היה נותן לה מחשב נייד, היא יכלה לשלוף את הראיות מיד. הבעיה היחידה היא שאין לה אפילו טלפון עליה עכשיו, שלא לדבר על מחשב.
לרגע, שרמיין שתקה.
"בטח יש אי הבנה ביניכן," אמרה וונדלין, קולה יודע חכם. "שרמיין, אל תתני לרגשות שלך להשתלט עלייך."
שרמיין הסתכלה עליה בהבעה מורכבת, בלתי ניתנת לפענוח.
מאז שחזרה הביתה, וונדלין בעצם התנגדה לנוכחותה, כל הזמן הציקה לה והשוויצה. אבל שרמיין לא הייתה פושאבר. אם מישהו באמת הרגיז אותה, היא אפילו הייתה גונבת לו את הגבר.
שרמיין שמעה שלוונדלין יש קראש גדול על מישהו - ג'ושוע יורק, יורש משפחת יורק מבסטרל.
משפחת יורק הייתה אחת מעילית העיר המוחלטת. היו להם שורשים עמוקים וצאצאיהם שגשגו בכל מיני תעשיות.
ובמקרה, כבר היה הסדר נישואין בין משפחת יורק למשפחת ג'ין. אם שרמיין לא הייתה מופיעה, השמועה אמרה שוונדלין הייתה אמורה להתחתן עם ג'ושוע.
אבל באמת, זה אפילו לא הוגן לומר ששרמיין גנבה את הארוס של וונדלין. האירוסין עם ג'ושוע תמיד היו של שרמיין מלכתחילה.
לשמוע את שרמיין קוראת לבנה זבל הוציאה לגמרי את אמירה מכליה. אמירה קפצה על רגליה, צועקת, "רות, תקשיבי לבת שלך. זה נשמע כמו משהו שאדם הגון היה אומר?
"אם לא תתני לי הסבר הלילה, אני אצעד איתה ישר למשטרה. עד מחר, כולם הולכים לדעת שהיורשת כביכול של משפחת ג'ין היא לא יותר מחוליגנית רועשת וחסרת תרבות. בדיחה מוחלטת."
רות נשארה אדישה, פניה קרות כשהבהירה שהיא מוכנה להעניש את שרמיין. "אשמתי שגידלתי אותה בצורה גרועה. תעשי איתה מה שאת רוצה," אמרה תוך שהיא מיישרת את בגדיה. "וונדי, בואי נלך הביתה."
וונדלין היססה. "אבל שרמיין—"
"תשכחי ממנה," קטעה רות בחדות, הבעתה מצמררת. "היא יצרה את הבלאגן הזה. שתתמודד עם זה." במוחה, זה בדיוק מה שמגיע לשרמיין על שלא הקשיבה לה.
וונדלין נראתה כאילו היא רוצה להגיד משהו אבל בסוף שתקה. היא הייתה מרוצה מאוד מהתוצאה.
היא חשבה, 'כל עוד אני כאן במשפחת ג'ין, שרמיין יכולה לשכוח מלהחליף אותי. היא תראה בקרוב מאוד שרק להבזיק בתואר היורשת לא אומר שאנשים יאהבו אותה. זה בטח לא יקדם אותה לשום מקום.'
בדרך חזרה למעון ג'ין, וונדלין נראתה שקועה במחשבות לפני ששאלה, "אמא, את יודעת מה המצב עם משפחת יורק?"
במסיבה של הלילה, ג'ושוע היה אמור להופיע, אבל הוא מעולם לא עשה זאת. וונדלין הבינה שהוא כנראה לא לוקח את האירוסין ברצינות בכלל.
"עם מזג כמו של שרמיין, אין סיכוי שמשפחת יורק תיתן לג'ושוע להתחתן איתה. וגבר יוצא דופן כמו ג'ושוע כנראה לא יתעניין בה בכל מקרה," אמרה רות, פניה זועפות בדאגה. "האירוסין האלה עלולים שלא להחזיק מעמד אחרי הכל."
אם האירוסין יתפרקו, זה יהיה מכה אדירה למשפחת ג'ין.
וונדלין נשכה את שפתיה ועשתה את המהלך שלה. "אמא, עדיין יש לך אותי, נכון? אהבתי את מר יורק במשך שנים. בבקשה תעזרי לי."
*****
אחרי שרות עזבה עם וונדלין, אמירה סוף סוף הבינה היכן שרמיין עומדת במשפחת ג'ין. בלי היסוס, היא שלפה את הטלפון שלה והתקשרה למשטרה.
שרמיין נשארה אדישה ולא מוטרדת כתמיד. היא הבינה שאם היא צריכה ללכת לתחנת המשטרה, שיהיה.
אין לה כסף עליה, גם לא טלפון, אז היא יכולה גם ללכת לשם, לשאול מחשב או משהו, לנקות את שמה ולקחת בחזרה את כבודה.
*****
מחוץ לבית החולים, מייבאך שחור נעצר בצורה חלקה. גבר בחליפה תפורה יצא.
הוא היה גבוה, בנוי מוצק ורזה, לבוש במיטב הבגדים, הקרין תערובת של בגרות, עושר וחסד חסר מאמץ.
פניו לא נראו במלואם תחת שמי הלילה, וזוג משקפיים עם מסגרת זהב ישבו על גשר אפו. אבל אפילו במבט חטוף, זה היה ברור - הוא היה חייב להיות יפה בצורה הרסנית.
כשצעד בצעדים לא ממהרים לאור, מראהו הדהים את כל הנוכחים. מראהו המעודן והנאה היה מושלם, כאילו יצא ישר מחלום.
לא היו הרבה גברים בבסטרל עם סוג כזה של מראה ונוכחות, אבל ביניהם, ג'ושוע יורק היה ללא ספק המפורסם ביותר. הוא היה ההגדרה המילונית של שלמות גברית.
ועכשיו, זה היה ג'ושוע עצמו. אף אחד לא היה מנחש שהאיש שנראה בדרך כלל רק בדוחות כספיים יופיע פתאום בבית חולים בזמן כזה.
ג'ושוע החזיק בטלפון שלו, טונה קרירה. "סבא, אני אשגיח על מצבה ואטפל בזה."
"תנסה להיות קצת יותר נחמד, בסדר? אל תבריח את הנכדה לעתיד שלי," הזכיר לו אוון יורק, סבו של ג'ושוע, מהקצה השני של הקו.
"הבנתי. מתנתק," אמר ג'ושוע.
תשומת הלב של כולם הייתה על ג'ושוע. אף אחד לא שם לב לבחור הצעיר והנקי שהלך ממש מאחוריו. האיש ניגש ודיווח, "מר יורק, גילינו שגב' שו פגעה ברוני בגלל שהוא העליב אותה וניסה להתחיל איתה, כי חשב שהיא יפה."
האיש היה בראדלי ווב, העוזר של ג'ושוע.
ג'ושוע נתן המהום רך בתגובה.
בראדלי הציץ בקובץ שבידו ולעג, "רוני פתטי. הוא התאמן בקיקבוקסינג במשך חמש שנים ועדיין הופל שטוח על ידי גב' שו בפחות משלושה מהלכים."
הוא חשב, 'חמש שנים של קיקבוקסינג, והוא בעצם לא למד כלום.'
בראדלי המשיך, "אבל גם המצב של גב' שו לא משהו. לפני עשר דקות, גב' ג'ין כבר עזבה את בית החולים, שטפה ידיים ממנה לחלוטין. וגב' לידס התקשרה למשטרה. הם בדרך עכשיו."
ג'ושוע הרים מעט את עיניו ושאל, "באיזו קומה היא נמצאת?"
"קומה שמונה," ענה בראדלי.
אמירה שמעה דפיקה בדלת מחוץ לחדר בית החולים וחשבה שזו המשטרה. אבל כשרימה מבט וראתה שזה בעצם ג'ושוע, הבעתה השתנתה מיד.
לא היה לה מושג למה הוא יהיה כאן, והייתה לה תחושה רעה.
הבעתה של אמירה השתנתה מעט, אבל היא הכריחה את עצמה להישאר רגועה. "מר יורק, מה מביא אותך לכאן?"
