פניה של וונדלין החווירו כשהיא עמדה שם כמו עלה נובל העומד ליפול. רות, זועמת, התפוצצה. "אם את לא רוצה לוותר על זה, בסדר. אבל למה את צריכה להוריד את אחותך ככה?" "כי אני לא סובלת אותה, ברור," שרמיין חייכה במתיקות, אבל מילותיה היו חדות כסכין. "היא קטנונית, אבל השאיפות שלה עצומות." זה לא ששרמיין חשבה על עצמה יותר מדי – וונדלין פשוט רקובה מתחת למעטה הנערה המתוקה הזה. אין לה מוסר וטבע רע, סוג של מתוקה מזויפת שמשחקת תמימה בזמן שהיא מתכננת מאחורי הגב של כולם. "ולמען הפרוטוקול, יש לי רק אח. אין אחות," אמרה שרמיין. היא הייתה יפה באופן ששורף – כמו ורד בשיא פריחתו, נועזת וחסרת בושה, עם קוצים חדים מספיק כדי להוציא דם. עיניה של רות ניצוצו בזעם. היא חשבה, 'למה הילדה המרגיזה הזאת הייתה צריכה לחזור אחרי כל השנים האלה?' חזה שלה עלה וירד, כעס חונק אותה. היא הרימה את ידה. שרמיין הרהרה, 'היא רוצה להכות אותי שוב?' היא הניחה רגל אחת על השנייה, עיניה יציבות, חיוכה עדיין מרחף. ללא שמץ של פחד, מבטה היה בהיר וחד. זה גרם לליבה של רות לדלג ללא סיבה. רות חשבה, 'שרמיין היא סתם מישהי שגדלה באיזה כפר נידח בלי השכלה ובלי מעמד. איך לעזאזל יש לה את הגישה הזאת, את הנוכחות הזאת?' אבל לידה המורמת לא ניתנה ההזדמנות ליפול. קולו של ג'יימסון רעם כמו רעם. "רות, מה את חושבת שאת עושה?" רות הרימה את מבטה וראתה את ג'יימסון עומד שם, גבותיו מכווצות, הבעתו סוערת. מה שבאמת גרם לה לפאניקה, לעומת זאת, היה האיש שעמד לידו – אלגנטי ושליו – יהושע. יהושע לא עשה דבר, אבל במבט אחד בלבד, הלחץ ירד כמו גל. רות בקושי יכלה לנשום. היא התקשחה, הורידה את ידה, ואילצה טון רגוע. "מה כבר יכולתי לעשות?" ואז, כאילו שום דבר לא קרה, רות בירכה את יהושע בנימוס, "מר יורק, תענוג להכיר אותך." ג'יימסון ירה ברות מבט מגורה, ואז פנה אל המשרתת וציווה עליה לטחון את פולי הקפה הטובים ביותר שלהם ולהכין סיר טרי. "כנ"ל, גברת ג'ין," אמר יהושע בקרירות. רות הציעה, "בבקשה, שב." יהושע ניגש. עיניה של וונדלין נצצו. ברגע שראתה את יהושע, חיבתה אליו מילאה את מבטה בכיסופים רכים. אבל היא דיכאה את זה במהירות, ולא העזה להסתכל עליו שוב. נוכחותו של יהושע הייתה מגנטית. רק מבט אחד בו גרם לאחרים להרגיש נחותים. הוא אפילו לא הסתכל על וונדלין. במקום זאת, הוא הלך ישר לשבת ליד שרמיין. יהושע היה מלוטש ומאופק. בינתיים, שרמיין הייתה מהממת ועזה. אנשים ציפו שהמזגים שלהם יתנגשו, אבל השניים שישבו יחד איכשהו נראו מושלמים ללא מאמץ כאילו הם נועדו להיות. הבזק של אכזבה חצה את עיניה של וונדלין. יהושע שאל את שרמיין, "ישנת טוב הלילה?" שרמיין חייכה, "לא רע." פניה של וונדלין החווירו עוד יותר. ידיה נקשרו בחוזקה, ציפורניה חפרו עמוק לתוך כפות ידיה. הארומה העשירה של קפה מילאה את החדר. ג'יימסון הגיש כוס ליהושע. "יהושע, מתי אתה מתכנן להתחתן עם שרמיין?" "הזקנים כבר בוחרים תאריך," השיב יהושע. ג'יימסון חשב, 'זה אומר שזה קורה בקרוב.' הוא בדיוק עמד לשאול עוד על החתונה כשכתה רות, "מר יורק, אני לא חושבת ששרמיין מתאימה לך. אולי מוקדם מדי לדבר על נישואין." "איזה שטויות את מדברת?" ג'יימסון התעצבן על רות. אם היא תהרוס את הנישואין האלה, זה יהיה הפסד מוחלט למשפחת ג'ין. "אה?" יהושע הסתכל על רות, מחכה לראות אילו דברים מגוחכים אחרים היא עומדת לומר. רות דיברה לאט ובכוונה, "במהלך השנים האחרונות, לא הצלחנו לגדל אותה כראוי, ועכשיו יש לה בעיות בכל מקום. אם היא תתחתן למשפחה שלך, אני חוששת שהיא רק תביך את משפחת יורק." ואז היא עצרה והוסיפה, "אני באמת מאמינה שוונדי תהיה התאמה טובה יותר בשבילך. היא מנומסת, מתחשבת ויודעת את מקומה. היא יוצאת דופן – הרבה יותר טובה משרמיין." רות אמרה בגאווה, "וונדי, תרימי את הראש ותני ליהושע להסתכל עלייך כמו שצריך." ליבה של וונדלין פעם בחוזקה כמו משוגע. היא הרימה לאט את מבטה, קולה ביישני ועדין. "מר יורק." הטון שלה היה רך ומתוק, מטפטף בקסם הנשי הזה. אבל כפות ידיה כבר היו חלקות מזיעה עצבנית. ברדלי, שעמד בצד, רצה לגלגל את עיניו. הוא חשב, 'גברת ג'ין באמת לא מנסה אפילו להסתיר את העדפתה. 'היא מורידה את מיס שו רק כדי לבנות את מיס ג'ין כאילו מיס שו אפילו לא קיימת, כאילו מיס שו בחרה להיפרד ממשפחת ג'ין ולגדול בלעדיהם. 'האחת שאורסה במקור למר יורק הייתה היורשת האמיתית של משפחת ג'ין בדם. 'חוץ מזה, מיס שו אפילו לא נראית כמו מישהי שגדלה באיזה כפר נידח. רק בגלל קצת הטיה, הם מתנהגים כאילו היא לא שווה כלום.' יהושע לגם קפה עם חיוך חד מספיק כדי לחתוך. "מתי הסטנדרטים של משפחת יורק ירדו כל כך נמוך?" הטון שלו היה יציב, כמעט אדיש. "גברת ג'ין, את באמת חושבת שאת יכולה לזרוק עליי כל אחד?" וונדלין קפאה, הבעתה הפכה נוקשה ומגושמת. המשפט האחד הזה ממנו ריסק את כבודה וטחן אותו ישר לאדמה. בתור הבת המאומצת של ג'יימסון ורות, וונדלין גדלה מפונקת, מורעפת שבחים ונערצת על ידי הבנים סביבה. היא לא יכלה להבין איך, בעיניו של יהושע, היא לא אומרת דבר. וונדלין חשבה, 'אם אני כלום, אז מה לעזאזל שרמיין? מה גורם לה להיות כל כך הרבה יותר טובה ממני?' ברדלי הרהר, 'מר יורק הוא כזה קשוח.' רות, בקושי מצליחה לעצור את כעסה, התערבה עבור וונדלין. "מר יורק, גם אם וונדי היא לא הטעם שלך, זאת לא סיבה להשפיל אותה ככה." יהושע חייך, "גברת ג'ין, בהשוואה למה שכרגע אמרת על שרמיין, אני די מנומס." רות קפאה, כאילו בלעה בטעות חרק. שרמיין חייכה קלות וחשבה, 'למר יורק יש לשון כל כך חדה.' ג'יימסון הסתכל על רות וונדלין בקרירות ואז פנה לעבר יהושע. "מר יורק, אנא סלח לאשתי ולבתי המאומצת על ההופעה שלהן. אם אנחנו הולכים לדון בחתונה בינך לבין שרמיין, בוא נעלה למעלה לחדר העבודה." יהושע הנהן, ואז הסתכל על שרמיין. "את באה איתי?" "אתה לך," השיבה שרמיין, ונשמעה אדישה. ***** בחזרה בסלון, שרמיין מזגה לעצמה כוס קפה. הפולים היו מהשורה הראשונה. הטעם היה חלק וריחני, והשאיר גימור נקי על הלשון. היא שתתה כמה לגימות, ואז קמה, מתכננת לעלות למעלה. היא הייתה צריכה לתפוס את הטלפון שלה. ברגע שיהושע יעזוב, היא רצתה לצאת לטיול. רות בדיוק הושפלה בפומבי וישבה בשקט, בוהה בשרמיין. כשראתה את שרמיין קמה, רות שאלה, "לאן את הולכת?" "לחדר שלי," אמרה שרמיין. "אל תטרחי. יש לנו אורחים שמגיעים בקרוב," השיבה רות. וונדלין בוהה בשרמיין גם כן, הבעתה רגועה אך חדה. שרמיין חשבה, 'אורחים? מה זה קשור אליי? לא אכפת לי. שיתבוננו בי כמה שהם רוצים – זה לא שהם ימצאו משהו.' בדיוק אז, עוזרת הבית התקדמה והזכירה להן, "גברת ג'ין, הגברות שהזמנת הגיעו לדלת הכניסה." "הבנתי," השיבה רות. רגעים לאחר מכן, קבוצה של נשות חברה לבושות היטב נכנסו, כל אחת מהן מעוטרת בתפארת מעצבים מכף רגל ועד ראש. הבעתה של רות השתנתה ברגע. חיוך חינני ומיומן פרח על פניה. "גברת סאטון, גברת מרשל, גברת ברטון, כל כך שמחה שיכולתן להגיע." וונדלין קמה לצדה ובירכה אותן בחיוך רך ואלגנטי. שרמיין לא זזה. כל העיניים של הבאים החדשים נחתו ישירות עליה. היא הציצה למעלה והבינה שהיא ראתה את הנשים האלה במסיבה במלון אתמול בלילה. הן שיבחו את יופייה בפניה, ואז השפילו אותה מאחורי גבה. שרמיין לא שכחה איך הן קראו לה "שרמוטה זולה" ברגע שהיא הסתובבה. "שרמיין," נזפה רות, "אל תהיי כל כך גסה." שרמיין שמרה על חיוכה. "גברת סאטון, גברת מרשל, גברת ברטון. נעים לראות אתכן." שלוש הנשים הנהנו לה בקרירות. הבעתה של רות סוף סוף נרגעה. "פייטון, הראה לאורחות שלנו את הגן." ואז היא פנתה לוונדלין ושרמיין. "אתן שתיים, בואו איתי." "אני לא הולכת," אמרה שרמיין בנחרצות. "אל תעזי." פניה של רות השתנו שוב. שרמיין נתנה לה חצי חיוך, וחשבה, 'לא משנה. היא עדיין טכנית אמא שלי, נכון?' אז היא ויתרה. "בסדר. אני אוותר לך על זה." רות הזועמת כמעט נחנקה מנשימתה שלה. החצר האחורית הייתה בדיוק מה שאפשר היה לצפות מכסף ישן – מעוצבת לשלמות, עם בריכה מנצנצת מנצנצת תחת השמש. לנשים האלה לא היה על מה לדבר מלבד בגדי מעצבים ותיקים, שפתונים ובשמים, ותכשיטים יקרים להחריד. הפריטים שהן לבשו היום היו כולם של מותגי יוקרה – אף אחד לא פחות משלושים אלף, חלקם הגיעו גם למאות אלפים. העיצובים היו ללא ספק מעודנים, אבל איכשהו, עליהן, אפילו הפריטים הנשגבים ביותר הצליחו להיראות דביקים כמו לעזאזל. שרמיין פיהקה, משועממת עד מוות מהאזנה לפטפוט הריק שלהן. היום, היא לבשה חולצת משי לבנה תחובה לתוך הג'ינס בגזרה גבוהה שלה, הגזרה הציגה את הקווים החינניים של רגליה. מחשוף הצוואר שלה צנח בדיוק מספיק כדי לחשוף את הקימור היפה של עצמות הבריח שלה – חלקים שווים חושניים ושמימיים. בדיוק אז, הגיעו אנשים חדשים. הם היו שם כדי לתת לכולם עיסויי ראש ורגליים. שרמיין לא הרגישה את זה. לא היה לה סבלנות, ובכנות, אם היא הייתה יודעת שזה יהיה כל כך משעמם, היא פשוט הייתה עולה למעלה עם יהושע. היא עמדה להסתובב וללכת כשנתפסה על ידי רות. "מנסה להתגנב שוב?" שאלה רות. "אני אוותר על העיסוי," אמרה שרמיין. "לא מעוניינת." "הטכניקה שלהן מצוינת. שבי ותני לעצמך להירגע קצת," התעקשה רות. שרמיין נותרה ללא מילים באופן מיידי. באמת לא היה לה עניין להקשיב לאנשים שלא באמת אכפת לה ממנה. בדיוק אז, קוסמטיקאית במדים אמרה, "גברת שו, בבקשה תישכבי." היא הייתה לפחות מנומסת, ושרמיין חשבה לרגע. לא רוצה להקשות על הקוסמטיקאית, שרמיין נכנעה ושכבה. הקוסמטיקאית שטפה את ידיה ומרחה קצת שמן אתרי, שהפיץ ריח נעים וקל. בהתחלה, העיסוי הרגיש די טוב. שרמיין ממש נהנתה מזה. אבל אז הקוסמטיקאית התחילה ללחוץ חזק יותר ויותר, וכמה נקודות כאבו כמו לעזאזל. שרמיין אמרה לה להקל. הקוסמטיקאית הסכימה, אבל ידיה נשארו גסות כמו קודם. אחרי זמן מה, הכאב היה יותר מדי. שרמיין פקחה את עיניה, גירוי מנצנץ במבטה. היא לא יכלה לסבול את זה יותר ונתנה לקוסמטיקאית דחיפה. שרמיין אפילו לא דחפה חזק מדי, אבל הקוסמטיקאית מעדה כמה צעדים אחורה, ועם התזה, נפלה ישר לבריכה.