נקודת מבטו של רג'ינלד פניי החשיכו כשקלטתי שהאישה בשמלה הלבנה היא ויויאן. אבל לא סתם שמלה לבנה - זו השמלה שקניתי לאלנה ליום הנישואין השני שלנו. "רג'ינלד, חזרת!" ויויאן רצה לעברי בזרועות פתוחות, כאילו לא שמה לב להבעה המאיימת שלי. השמלה לא התאימה לה בדיוק, וחשפה חלק ניכר מחמוקיה הנדיבים כשחיבקה אותי. "התגעגעת?" התעלמתי מהפלרטוט שלה ושיניתי נושא. "למה את לובשת את הבגדים של אלנה?" שמרתי על קול שטוח ומאופק. צחוקה של ויויאן צלצל כפעמוני קריסטל כשהסבירה, "אה, שפכתי קפה על הבגדים שלי קודם לכן. הייתי חייבת ללוות משהו." היא התנועעה לעברי. "לאשתך זה לא יפריע, נכון? או שאולי אני צריכה לומר... גרושתך?" "איפה היא?" "אין לי מושג." ויויאן משכה בכתפיה. "המקום היה ריק כשהגעתי. המשרתת הכניסה אותי - היא מכירה אותי מספיק טוב עד עכשיו, לא?" היא הושיטה יד לעברי, ציפורניה המטופחות להפליא ליטפו את זרועי. "רג'י..." צעדתי אחורה. "תורידי את זה. זה לא מתאים לך." "נו באמת, אל תהיה כל כך קר." היא עיוותה את פיה. "חשבתי שנוכל לחגוג את החופש החדש שלך. הניירות חתומים, לא?" "איך ידעת על זה?" שאלתי בקרירות. חיוכה היסס לשבריר שנייה. "אה, בבקשה. כולם ידעו שאתה בדרך לגירושים. זה היה רק עניין של זמן." "תפגשי אותי ב'אקליפס לאונג'' הערב," קטעתי אותה, נמאס לי מהקרקס הזה. "צאי מפה." "אבל רג'י-" "עכשיו, ויויאן." ברגע שהיא נעלמה, רצתי במעלה המדרגות. חדר השינה הראשי היה מבולגן - המיטה נראתה כאילו מישהו התגלגל בה. ממש לא הסגנון של אלנה. הצד שלה בארון הבגדים לא נפגע, אם כי כל אותם פריטי מעצבים שקניתי לה עדיין תלויים שם. אבל ניירות הגירושים מאתמול בלילה? נעלמו בלי להשאיר עקבות. משהו מסריח בכל המצב הזה. הרגשתי את זה בבטן כששיניתי לחליפה רעננה, מוחי סער. ה'אקליפס לאונג'' היה עמוס כשהגעתי - יורשי עצר זורקים את הכסף של אבא, כוכבי אינסטגרם שאפתנים נואשים לתמונתם הבאה, והכרישים האמיתיים שמנהלים את העיר הזו מהצללים. "רג'ינלד!" מרקוס נופף לי לעבר אזור ה-VIP. "הגיע הזמן שהצטרפת שוב לארץ החיים!" "הייתי מוצף בעבודה לאחרונה," מלמלתי, כשאני מחליק לתוך מושב. הוא נבח בצחוק, וסימן להזמין משקאות. "כן בטח, כאילו אימפריית ונדרבילט האדירה צריכה שתניף אצבע בימים אלה. אבל אם כבר מדברים על הנפת דברים..." הוא נשען קרוב מספיק כדי שאוכל להריח את הברבן בנשימתו. "המילה ברחוב היא שאתה סוף סוף בועט את מחפשת הזהב הזאת לשוליים. בערך הגיע הזמן, חבר." הראייה שלי האדימה. "תשמור על הפה המזוין שלך." "מה? זה לא בדיוק חדשות מרעישות שהיא רק רצתה את חשבון הבנק שלך. אני מתכוון, סטיוארט?" הוא נחר. "אם כי אני חייב לתת קרדיט לאנשים שלה - כל מערך החיבור השיכור הזה? מהלך די חלקלק." לפני שהספקתי להגיב, אדווה עברה בקהל כשוויויאן נכנסה בשמלה אדומה. היא עברה בקהל, מברכת את כולם בנשיקות אוויר וחיוכים מזויפים. "עכשיו על זה אני מדבר," מרקוס שרק. "מלכה אמיתית לכס המלכות של ונדרבילט." הקהל הרגיל של מלקקי התחת התנפל עליה מיד. יכולתי לראות אותה טורפת כל מילה. "ויויאן, השמלה הזו פשוט אלוהית!" "אדום הוא בהחלט הצבע שלך, יקירתי!" "אכן, לא כולם יכולים לזרוח כמו ויויאן - רק תסתכלו על נסיכה מסכנה מסטיוארט. היא הפכה לבדיחה המתגלגלת של התעשייה." צחוקה של ויויאן נשא ברחבי החדר. "כולם, בבקשה! בואו לא נבזבז זמן על דיון בעבר. אנחנו כאן כדי לחגוג התחלות חדשות, נכון?" היא ירתה בי מבט שגרם לעורי לזחול. מרקוס וג'יימס הקיפו אותי כמו כרישים. "אז רג'ינלד, מתי אתה וויויאן הופכים את זה לרשמי?" הם שאלו בקיצה. "כן?" צמצמתי את עיניי לעברו. "למה אתה ממהר?" חיוכו של מרקוס הפך למגעיל. "רק אומר, למה להסתפק במדף התחתון כשאתה יכול לקבל את המדף העליון?" הטחתי את המשקה שלי, נאבק בדחף להפיל אותו. לפתע אדם התממש לידי, קולו נמוך ודחוף. "אדוני, אחד האנשים שלנו הבחין בגברת ונדרבילט ב-JFK." לבי נעצר. "מה?" "צילומי האבטחה תואמים את התיאור שלה, אבל איבדנו אותה בטרמינל הבינלאומי." "תעדכן אותי." אמרתי לפני שאדם הנהן ועזב. אלנה בשדה התעופה? הניירות החסרים? ברגע זה, מרקוס קרא לכולם להתאסף למעגל למשחק, והחזיר אותי ממחשבותיי. "זמן אמת או חובה! בלי לפחד, רג'י!" "מה אנחנו, בתיכון?" רטנתי, אבל נתתי לעצמי להיגרר למשחק המטופש שלהם. אחרי כמה סיבובים, צוואר הבקבוק הצביע ישר לעברי. אחת מחברות החברה השיכורות צחקקה. "תורו של רג'י! אמת או חובה?" "אמת." בוא נסיים עם זה. "איך אתה וויויאן באמת נפגשתם? יש כמו, כל כך הרבה סיפורים שמסתובבים..." הזיכרון פגע בי כמו אגרוף לבטן. לפני חמש עשרה שנה. הטעם של הפחד. קול זעקותיי שלי מהדהד מקירות בטון. "היא הצילה את חיי," אמרתי בטון שטוח. "ניסיון חטיפה כשהייתי בן שתים עשרה. היא עזרה לי לברוח." "אלוהים אדירים, זה כאילו, כל כך דרמטי!" בת החברה הייתה כמעט מתעלפת. "בדיוק כמו בסרט!" "אם כבר מדברים על סרטים," התערב מרקוס, "ויויאן, מה זה הבאזז של האוסקר שאני שומע עליו?" אבל בקושי הקשבתי. משהו בזיכרון החטיפה הזה הרגיש... לא בסדר. כמו לנסות להיזכר בחלום שממשיך לחמוק. הפרטים היו מטושטשים, מעוותים. זכרתי שהייתי מפוחד, זכרתי שרצתי במסדרונות אפלים, אבל פניה של ויויאן באותם זיכרונות... זה נראה איכשהו לא נכון, כמו תמונה ערוכה בצורה גרועה. הדבר הבא שידעתי, ויויאן הייתה עלי. כשהבחינה בהבעתי הרחוקה, היא ניסתה להחזיר את תשומת לבי אליה. "קח אותי הביתה?" היא מלמלה, נשימתה חמה על אוזני. בקושי זכרתי שהנהנתי, מוחי עדיין סוער על אלנה בשדה התעופה. הזיכרון של אותה תאונה המשיך להבהב בראשי גם כן - משהו לא הסתדר, אבל לא הצלחתי לשים את האצבע על מה. נסיעת המכונית הייתה שקטה כמו קבר. מחניקה. ויויאן המשיכה לירות בי במבטים צדדיים קטנים, חיוכה המושלם נעשה הדוק יותר בכל פעם שהתעלמתי מניסיונותיה לשיחת חולין. "תעלה לשתות משהו?" קולה של ויויאן הבהיל אותי בחזרה למציאות כשעצרנו ליד המקום שלה. היא ציירה מעגלים על חזי עם הטפרים שלה, אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה איך אלנה תמיד הייתה מציירת שם לבבות במקום. כבר עמדתי לומר לה איפה היא יכולה לתקוע את המשקה הזה כשהטלפון שלי התפוצץ בשיחה נכנסת. קולו של סבא קרע את הרמקול: "אידיוט שכמוך! מה החרא הזה על גירושים?"