נקודת מבטה של אלנה הכף יד שלי בערה מהסטירה, אבל לינדה בקושי נראתה כאילו היא מרגישה זאת. עיניה - קרות ומתות כמו של כריש - נעלו על שלי כשהיא שכבה שם על רצפת הבטון, דם מטפטף מזווית חיוכה המעוות. "את חושבת שזה נגמר?" צחוק צרוד שרט את דרכו החוצה מגרונה. "טיפשה, אלנה טיפשה. כשהכל יקרוס..." היא ליקקה את הדם משפתיה, חיוכה מתרחב. "המשפחה הקטנה והיקרה שלך תישרף." משהו בקולה - אותה ודאות מוחלטת - גרם לשערות