הוא עמד זקוף, כתף אחת צמודה לקיר, ראשו מוטה מעט כלפי מטה. הזוהר מאחוריו תפס את קצה פניו, והותיר את השאר בצל. הוא לא היה צריך לדבר כדי שירגישו אותו. נוכחותו מילאה את החלל, כבדה וחדה, כמו משהו מסוכן עטוף במשי. אנליז עמדה קפואה, המומה מכדי להגיב. הוא כיבה את הרחפן, שחרר את ידה והרים גבה. קולו היה נמוך ונינוח, נושא שמץ של שעשוע יבש. "את מחכה שאומר... 'גברת, את הכי טובה?' לפני שאת שחררה?" נשימתו חלפה על עורה, חמה וקרובה. אנליז חזרה למציאות. אצבעותיה עדיין היו סבוכים בעניבה שלו. היא קפצה לאחור, השפילה את עיניה ובהתה בקרקע, לחייה בוערות. למרבה המזל, הילדים רצו חזרה והתקהלו סביב אנליז כמו להקת גורים נרגשים. "גברת, זה היה מדהים!" "תוכלי להראות לי איך לעשות את תנועת הסיבוב הזאת?" "אני רוצה להטיס אותו סופר נמוך מעל האגם כמוך. זה היה כל כך נורא!" "גברת, את הטייסת הכי טובה אי פעם!" אנליז כמעט נאנחה. האם כולם היו צריכים להמשיך לקרוא לה "גברת"? איפה היה הנימוס הזה קודם, כשהם צעקו אחד על השני? היא חייכה חיוך מהיר וניסתה להיפטר מהמבוכה. "נהיה די חשוך. אתם צריכים ללכת הביתה, ילדים." ...בדיוק באותו רגע, כמה הורים הופיעו מרחוק, וקראו לילדיהם. הקבוצה התפזרה לכל עבר כמו ברווזונים מבוהלים. כשהיא הסתובבה לאחור, היא הבחינה בילדה הקטנה מקודם אוחזת בחוזקה ברגלו של הגבר הגבוה. היא עדיין בהתה באנליז, עיניה פעורות בסקרנות. מבטיהם נפגשו, והילדה חייכה חיוך ביישני ורחום. "גברת, הצלת את נשר השלג. איך אני אמורה להודות לך?" קולה הרך והמתוק חימם את חזה של אנליז. אנליז התכופפה בחיוך עדין. "אז, לרחפן שלך יש שם? נשר שלג? זה די מדהים. ואת לא צריכה להודות לי. אבא שלך באותה מידה מוכשר. אני בטוחה שהוא היה יכול להטיס אותו למטה בלעדיי." היא העיפה מבט אל הגבר שלידה, נזכרת בהתנגשות מלפני כן. "אני ממש מצטערת על קודם. לא ראיתי אותך עומדת שם ונכנסתי ישר לתוךך." המבוכה הכתה חזק. היא אפילו לא הרימה את ראשה. עיניה נדבקו לעניבה המקומטת של הגבר, אותה זו שהיא משכה. לחולצתו הלבנה היה עכשיו כתם כהה מהמרק ששפכה. הבלגן בלט על רקע הבד הנקי. עניבתו נראתה מרוסקת לחלוטין. היא הרגישה את בטנה מתפתלת. היא פלטה צחוק יבש, שלפה את הטלפון שלה והושיטה אותו. "אפשר לקבל את פרטי הקשר שלך?" הוא לא הושיט יד אליו. יד אחת נשארה בכיס מכנסיו, השנייה נחה קלות על כתפה של הנערה. "הממ?" אנליז הבינה מיד איך זה בטח נשמע. היא נופפה בידה. "לא, לא, זה לא ככה. אני פשוט מרחמת על שהרסתי לך את החולצה. אם תתני לי את המידע שלך, אשלח לך חדשה." בניסיון להיות מנומסת, היא הרימה את מבטה כדי לפגוש את עיניו - וקפאה. תווי פניו היו חדים ונקיים. גבות חזקות, גשר אף גבוה ועיניים גדולות, שקועות עמוק עם חוד בולט. אפילו כשהוא מוריד את מבטו, האוויר סביבו הרגיש כבד, כאילו הוא נשא משקל בלי לומר מילה. ליבה גמגם קצת מוזר. היא ייחסה זאת לאשמה. "למדת איך להטיס רחפנים באופן מקצועי?" הוא לא הגיב על החולצה. אפילו לא הציץ בטלפון שלה. השאלה הזו הייתה כל מה שעניין אותו. אנליז עשתה הרבה יותר מללמוד. היא למדה עיצוב מטוסים. היא יכלה לפרק רחפן ולבנות אותו מחדש בעיניים עצומות. זה היה פעם עולמה. החלום שלה. משהו שהיא ויתרה עליו, אבל עכשיו, היא רצתה אותו בחזרה. היא הייתה רק בת עשרים ושתיים. עדיין היה לה זמן. משהו נדלק מאחורי עיניה. היא חייכה חיוך רך. "למדתי קצת. בכל מקרה, לגבי החולצה—" "זה בסדר. עזרת לילדה." קולו היה רגוע, ידו עדיין תחובה בכיסו. אנליז הפסיקה ללחוץ. זה הרגיש לא בסדר להתעקש, במיוחד מכיוון שלגבר היה בבירור משפחה. להציע להחליף את חולצתו הרגישה עכשיו יותר מדי. היא קדה קידה קטנה, ואז הושיטה יד לתיקה ושלפה ממתק עטוף. היא הגישה אותו לילדה. "תודה שאפשרת לי לעזור. הנה, פינוק קטן בשבילך." פניה של הנערה אורו. "תודה, גברת." אנליז נופפה לה במהירות ופנתה לרדת במורד הגבעה, אבל אחרי כמה צעדים, היא עצרה והביטה בחזרה בגבר. "אני לא מתכוונת להגזים, אבל אפילו עם האבטחה הטובה כאן, כנראה שעדיף לא להשאיר ילדים קטנים ללא השגחה ליד המים." המחשבה עליהם מטפסים על עצים כל כך קרוב לאגם עדיין גרמה לה לאי נוחות. היא אמרה זאת בעדינות, ואז הסתובבה והלכה משם בלי לחכות לתשובה. מאחוריה, היא שמעה את קולו, נמוך ויציב. "אל תתקרב למים שוב. הבנת?" הוא טפח על מצחה של הילדה באצבעו, והיא צחקקה ברכות. הילדה הקטנה כיסתה את מצחה, פניה העגולות מתקמטות בפרנופה. "זה ממש כאב, ג'ונתן!" ג'ונתן התכופף והרים אותה בזרוע אחת כאילו זה כלום. "ג'ונתן." למון הטתה את ראשה ומצמצה אליו. "הגברת היפה הזאת חשבה שאתה אבא שלי. למה לא סיפרת לה את האמת?" "למה שאסביר את עצמי למישהו שאני אפילו לא מכירה?" "אבל היא כל כך יפה, והיא נחמדה, והיא ממש מגניבה! אם רק היית מספרת לה, אולי מוסיפה אותה בוואטסאפ, כבר לא היית רווקה! אז, פנלופה הייתה מפסיקה לקרוא לך חסרת תועלת כל יום!" היא ניפחה את לחייה. "אני אומרת לפנלופה! פספסת הזדמנות גדולה. את לא רצינית לגבי למצוא אישה. זו בעיה עם הגישה שלך!" ג'ונתן צחק צחוק חרישי. אפילו בגיל ארבע, למון כבר שיחק שדכן. "איך אתה קורא לי?" "זקן." "ואיך אתה קורא לה?" "גברת יפה." "יש פער דורות שלם בינינו. זה לא נשמע נכון, נכון?" עיניה של למון התרחבו. "רגע... באמת?" משהו לא הסתדר, אבל היא לא הצליחה להבין מה. היא נשפה נשימה קלה. "אבל היא כל כך, כל כך יפה! אני רוצה להיראות בדיוק כמוה כשאגדל..." ג'ונתן לא ענה. הוא סובב את ראשו והציץ במורד שביל ההר. האישה כבר נעלמה. צלליתה דעכה בזוהר הצהוב הרך של פנסי הרחוב. גזרתה הייתה רזה וחיננית, מרוחקת אך בולטת. היה בה משהו מוכר. ... לאחר שאספה את תעודת הזהות, אנליז הרגישה טוב הפעם. היא הלכה לישון מוקדם ואף הצליחה לישון לילה שלם. עם זאת, משהו רשרש בחושך, והיא זזה. מגע קר החליק על בטנה, מושך אותה למחצה מחלומותיה. היא פקחה את עיניה וראתה דמות כהה כורעת ליד מיטתה. ברך אחת נחה על המזרן. הוא רכן מעליה כשיד אחת על בטנה. חולצת הפיג'מה שלה הייתה מורמת, והאוויר הקר פגע בעורה החשוף. צמרמורת התפשטה על בטנה. חזה התהדק. "היי!" היא צרחה ובעטה בכל כוחה. רגלה פגעה בו ישר בצד, וגופו הוטח על הרצפה בחבטה חדה. "אנליז! את משוגעת?" זכריאס נאנח, אוחז בצלעותיו במקום שפגע ברצפה. קולו היה נמוך וכועס. אנליז הזדקפה בפתאומיות והדליקה את מנורת הלילה. המראה שלו שרוע ליד המיטה גרם לפניה להתעוות מזעם. "את יוצאת מדעתך? מה לעזאזל את עושה, זוחלת בחדר שלי באמצע הלילה?" לבה הלם בחוזקה. האם הוא עשה עליה פוליסת ביטוח חיים ענקית? זכריאס קם לאט ובהה בה. לסתו הייתה חשוקה, עיניו קרות, וכל גופו פלט את סוג הצמרמורת שחדרה ישר דרך העור. "מרחתי עלייך משחת כוויות." הוא חיכה. חיכה שהיא תבין שהוא מנסה לעזור. חיכה שהיא תרגיש אשמה. הוא חשב שהיא תתיישב ותחבק אותו כמו פעם, תלחש משהו רך ואסיר תודה. פעם היא הייתה קלה לרצות. קצת דאגה הספיקה. אבל אנליז גלגלה את עיניה והפנתה את גבה. היא משכה את השמיכה מעל ראשה ועצמה את עיניה. משחה? היא כמעט צחקה. עברו לפחות חמש או שש שעות מאז שנכוותה. גם אם עורה היה גומי, הוא היה הרוס עד עכשיו. זכריאס עמד קפוא ליד המיטה, בהה בדמותה המכוסה. היא לא זזה. היא לא התעצבנה. היא לא הקניטה אותו. היא גמורה. חזהו התכווץ מתסכול. ניצוץ של פאניקה מעורבב בכעס. הוא טיפס חזרה למיטה, רכן אותה, ומשך את השמיכה. ידו נעלה סביב פרק ​​כף ידה. "אל תכעסי, מותק. אני נשבע שזה היה מקרה חירום בעבודה. לא התכוונתי ללעוג לך. אמרתי לג'קי לקחת אותך לבית החולים. למה הלכת לבד וסגרת את הטלפון שלך? השתגעתי כשניסיתי להשיג אותך." אנליז לא אמרה כלום מיד. היא פשוט שמרה על עיניה עצומות וחיכתה שיסיים לדבר. ואז, היא פתחה אותן. קולה היה רגוע. מבטה היה שטוח. "תודה על הדאגה. ועל האכפתיות. אני מבינה את הדאגה שלך. עכשיו, אני יכולה לחזור לישון?" זה היה הדבר הנכון לומר. זה היה מנומס, אבל משהו בזה הרגיש כמו סטירה לחזה. זכריה בהה בה, מרגיש כאילו מישהו גילף את קרביו בזכוכית. לא נשארה אחיזה בשום דבר. קולו ירד נמוך יותר. "את מרגישה טוב יותר עכשיו, נכון? בואי נפצה על ליל הכלולות שלנו. אני רוצה אותך. אני לא רוצה לחכות יותר." הוא רכן ונישק אותה בלי לתת לה הזדמנות לענות.