אנה-ליזה הרימה את חולצתה וחשפה את בטנה. העור, שהיה פעם בהיר, היה שרוף ואדום. שתי צלקות עבות חצו את בטנה התחתונה כמו חתכים עמוקים בנייר. החום מהשפיכה המוקדמת יותר האדים עוד יותר את העור סביבן, וגרם לצלקות להיראות חדות ואכזריות יותר. ארבע שנים חלפו, אבל הן עדיין נראו טריות. כך היא נפגעה קשות. היא לא רק כמעט איבדה את רחמה. אם היא לא הייתה זוחלת מהסמטה הזו ספוגת דם וחצי בהכרה, היא הייתה מאבדת גם את חייה. היא לא הסיטה את מבטה כשפנתה אל מה שנקרא המשפחה שלה. היא נתנה להם לראות הכל. החדר השתתק. שקט כל כך שהוא יכול היה לחנוק. "מה קרה?" קולה היה נמוך וקר. "הכוויות אמיתיות. אני עדיין מחלימה ומתכוננת להריון. הרופא אמר שאני לא יכולה להחמיץ ארוחות. האם זה באמת היה יותר מדי לבקש קערת מרק?" היא בחנה את פניהם. הלסת של טימותי ננעלה. מלאני הביאה יד לפיה. אף אחד מהם לא פגש את מבטה. האשמה שלהם זלגה דרך הסדקים במסכות שלהם. פרסאוס הציץ פעם אחת, ואז הסיט את מבטו במהירות, ונשימתו נעתקה בגרונו. הם לא היו המומים כי היה אכפת להם. השקט הזה היה פחד. זה היה כאשר אנה-ליזה סוף סוף הבינה. זה לא רק כריסטופר וזכריה שידעו מה סלינה עשתה לה. כולם ידעו. ההורים שלה. האחים שלה. כל אחד ואחת מהם. כולם היו חלק מזה. "מה את עושה? הניחי את זה!" זכריה מיהר לעברה ומשך את החולצה בחזרה למטה. הוא לא רצה שאף אחד יראה. לא את הצלקות. לא את האמת. לא את הנזק שלא ייעלם. הסימנים האלה לא היו רק פצעים. הם היו תזכורות. של עבר שהוא מעולם לא רצה להתמודד איתו. הוא כיסה אותה במהירות, כל כך מהר שהוא לא שם לב איך הבד נדבק לכוויות. כאב חדר דרך גופה. אנה-ליזה נאנחה, ואז הכתה את ידו. "אל תיגע בי." זכריה אחז בפרק ידה. "בואי. את צריכה מים קרים." בדיוק אז, הטלוויזיה נדלקה. הרמקולים צלצלו בקול רך ועליז. "היי, אמא! היי, אבא! היי, האחים הסופר חתיכים שלי! ערב טוב! אה, וואו, אנה וזאק גם שם? התגעגעתם אליי?" פניה המושלמים של סלינה הופיעו על המסך, כל הלחיים הוורודות והעיניים הנוצצות. היא לבשה קפוצ'ון לבן עם אוזני ארנבת וישבה ליד חלון גבוה עם אור שמש שנשפך פנימה. מגש ארוחת בוקר מושלם נח על השולחן לידה. היא חייכה כמו שמש. עיניה נצצו בשובבות. הגבות הפרועות שלה העניקו לה את הקסם הזה של "אני מתוקה אבל אל תתעסקו איתי". סלינה. הזהובה. הנסיכה. היא נופפה למצלמה כאילו שום דבר לא קרה כאן. המתח סביב השולחן נסדק והתפורר. אף אחד לא הסתכל על אנה-ליזה יותר. לא כשסלינה חייכה על המסך. כל העיניים פנו לעבר הטלוויזיה. "בוקר טוב, יקירתי." "ישנת טוב, סלינה?" "זה לא יכול להיות כל מה שאת אוכלת. אל תרעיבי את עצמך, מותק." "בדקתי את התחזית. נהיה קר שם. תוודאי שאת מתלבשת חם." אפילו זכריה עזב את פרק ידה של אנה-ליזה. מבטו ננעל על המסך, ממוקד ורגוע. אנה-ליזה מעולם לא ראתה אותו מסתכל על מישהו ככה. היא עמדה קפואה. והיא הרגישה טיפשה. היא הבטיחה לעצמה שלא אכפת לה יותר. שהאנשים האלה לא שווים את זה. אבל עכשיו, כשהיא רואה כל אדם שהיה אכפת לה ממנו מסובב את גבו שוב, זה הרגיש כאילו החזה שלה נבקע. הצלקות פועמות. גופה פעם בזעם. אגרופיה נקמצו כל כך חזק עד שציפורניה ננעצו בכפות ידיה. היא רצתה לרסק את המסך הזה למאה חתיכות. היא בהתה בחיוכה המזויף של סלינה בעיניים בוערות. "אנה? למה את סתם עומדת שם?" סלינה הסתכלה לעברה, ואז פנתה לזכריה. "זאק, הכעסת אותה שוב? כדאי שתתייחס לאחותי כמו שצריך. אם לא, אני אטוס הביתה ואלמד אותך לקח בעצמי!" היא הרימה את אגרופה באיום שובב, כל כך חמוד ונועז. זכריה צחקק והניח את זרועו סביב כתפה של אנה-ליזה. "בטח שלא. אנחנו מסתדרים מצוין. כבר מנסים להביא ילד, נכון, מותק?" הוא הסתכל עליה, מלא חום וחיבה. אנה-ליזה הרימה את סנטרה וחייכה. היא השחילה את זרועה דרך זרועו ונשענה קרוב יותר בנימה בהירה ומתוקה. "כן. בפעם הבאה שתחזרי, התינוק שלנו יקרא לך דודה סלינה." זכריה התקשח מעט. על המסך, חיוכה של סלינה קפא. עיניה עמומות. היא הציצה בזכריה, פניה כבר לא כל כך מושלמות. אנה-ליזה הורידה את מבטה וחייכה חיוך זדוני. היא הכירה את סלינה. הכירה אותה טוב מדי. סלינה תמיד הייתה הזוהרת. הכוכבת. זו שכולם אהבו. אבל הגאווה של הילדה הזאת הייתה עמוקה. וכך גם האגו שלה. גם אם לסלינה לא היה אכפת מזכריה, היא לעולם לא הייתה רוצה לראות אותו שייך למישהו אחר. במיוחד לא לאנה-ליזה. ועכשיו? עכשיו שניהם נשברים. "זאק, מזל טוב לך ולאנה." חיוכה של סלינה האירו את פניה, חלק ומתוק כאילו שום דבר רע לא קרה מעולם. זכריה בהה בה. גרונו זז כשבלע, והוא הנהן קלות. קולו יצא שקט, כמעט מאולץ. "תודה." אבל האוויר השתנה. משהו בלתי נראה עבר ביניהם ומשך הכל חזק. אנה-ליזה הרגישה שבטנה מתהפכת. היא שלפה את ידה מאחיזתו של זכריה ויצאה בלי מילה. היא פנתה ישר לחדר שהיה פעם שלה. מאחוריה, הצחוק התחיל שוב. קליל. חסר דאגות. כאילו מעולם לא הייתה שם. אף אחד לא שם לב שהיא עזבה. לאף אחד לא היה אכפת מהצריבה על עורה או מהכוויה מתחת לחולצתה. אבל היה אכפת לה. עורה עדיין בער, והיא לא הייתה מוכנה לתת לעוד צלקת לתבוע את גופה. היא דחפה את הדלת לחדר השינה הישן שלה. החלל נראה שונה לחלוטין. חדרה הפך לאולם תצוגה מלא במטוסי דגם. ממש מול הכניסה, תמונה של סלינה הייתה תלויה על הקיר. סלינה לבשה סרבל טיסה חד ומשקפי שמש כהים. זרועותיה היו שלובות, סנטרה מורם, חיוכה נועז. בית הספר לתעופה ריחף מאחוריה. אנה-ליזה צחקה בשקט, חדה וקרה. "שכחתי להגיד לך. שיפצנו את החדר," אמר כריסטופר מאחוריה. הוא עקב אחריה למעלה. "את נשואה עכשיו. את כבר לא גרה כאן. תשתמשי בחדר האורחים למעלה אם את צריכה להתקלח." הוא סגר את הדלת כאילו הנוכחות שלה קלקלה את המקום. אנה-ליזה הסתובבה. פניה היו ריקות, אבל עיניה היו קרח. "מה עכשיו? מכיוון שאני נשואה, אני אפילו לא מקבלת יותר חדר משרתת? כשסלינה תתחתן, אתם תשללו ממנה את הסטודיו לריקוד, חדר הפסנתר, סטודיו לציור, פינת קריאה וההאנגר הקטן הזה שלה?" לסלינה הייתה קומה שלמה לעצמה. לאנה-ליזה לא היה כלום. אפילו לא פינה. הם מעולם לא התכוונו לתת לה לחזור. אבל הם תמיד התנהגו כאילו היא זו ששומרת על מרחק. כאילו היא זו שלא אכפת לה. זה היה מגעיל. כריסטופר פגש את מבטה, ולרגע חלקיק שנייה, משהו אשם הבהב בהבעתו. אבל זה נעלם, קבור תחת גל של גירוי. "אנה-ליזה, למה את ממשיכה להשוות את עצמך לסלינה? את לא יכולה לרקוד. את לא מנגנת בכלי נגינה. את לא מציירת. למה לא לנסות להיות בת טובה פעם אחת? יום ההולדת של אמא קרב. סלינה עובדת על הפתעה במשך שבועות. מה איתך? מה עשית?" אנה-ליזה פלטה צחוק מר. הו לא, זה לא כאילו היא לא יכלה לעשות את הדברים האלה. הם פשוט מעולם לא טרחו לשאול. כל מה שהם עשו זה להסתכל עליה פעם אחת, והם החליטו שסלינה מוכשרת יותר מבין השתיים. לא שזה משנה יותר. היא נשכה את שפתיה, עיניה מצטמצמות, ופלטה נשימה קטנה כאילו היא מנסה לא לבכות. "הכנתי משהו. אני נותנת לאמא בית. בגלל זה באתי היום. אני צריכה את תעודת הזהות. אני מעבירה לה את השטר. זו הפתעה. כריסטופר, תביא לי את זה?" חזה הצטמצם. הדופק שלה עלה. זה היה מסוכן. אבל היא לבשה את התפקיד של השוטה הצייתנית כל כך הרבה זמן שכריסטופר אפילו לא היסס. הוא הנהן, נראה גאה. "עכשיו זו הרוח הנכונה. בואי. אני אתפוס את זה בשבילך." ... שתי דקות לאחר מכן, תעודת הזהות הוכנסה בצורה מסודרת לתיקה. זה גרם לזה להיות שווה את הכל. היא לא רצתה להישאר שנייה נוספת. היא הסתובבה ומיהרה במורד המדרגות, והתעלמה מקולו של כריסטופר שקרא מאחוריה. צעדיה הדהדו במורד גרם המדרגות. פרסאוס מיהר מחדר האוכל כששמע את המהומה. הוא תפס אותה בזרוע. "כולם מחכים לך לארוחת ערב. לאן לעזאזל את חושבת שאת הולכת?" "ארוחת ערב?" אנה-ליזה חייכה, קולה חד. "בטח. בואו נאכל." היא הסתובבה ופנתה לעבר חדר האוכל. פרסאוס עקב אחריה, וחשב שהיא נרגעה. אבל ברגע שהיא הגיעה לשולחן הארוך, אנה-ליזה אחזה במפת השולחן ומשכה אותה בחוזקה. צלחות עפו באוויר. קערות התהפכו והתנפצו על הרצפה. אוכל ניתז על האריחים. זכוכית נסדקה מתחת לרגליהם. מלאני צרחה. טימותי קפץ, צועק בזעם. אנה-ליזה לא הזדעזעה. היא עמדה בשקט והסתכלה על הבלגן. "גררתם אותי לכאן לארוחת ערב, ואין מנה אחת שאני אוהבת. אם אני אמורה להיות אומללה, אז בואו נהיה כולנו אומללים." היא הסתובבה ויצאה. הם יכולים להגן על סלינה כמה שהם רוצים. תנו להם לבחור צדדים. היא סיימה להעמיד פנים שהיא שייכת. "מה לא בסדר איתה עכשיו?" קולה של מלאני רעד כשהיא פנתה לכריסטופר. הוא הניף את ידיו. "איך אני אמור לדעת? היא מתחרפנת על שום דבר. זה מה שקורה כשנותנים לה לחמוק עם הכל." "זה יותר מדי," רטן טימותי, פניו חיוורות מזעם. זכריה עמד בצד. מצחו מקומט. "היא באמת נשרפה קודם לכן. היא בטח עדיין סובלת מכאבים. אני מצטער, שניכם. אני אביא אותה בפעם אחרת להתנצל." הוא הסתובב ומיהר החוצה.