זכריה עצר מאחוריה וצפר. פעם אחת. פעמיים. בפעם השלישית. אנליזה אפילו לא הסתכלה לאחור. היא המשיכה ללכת, ראשה שפוף, צעדיה מהירים ויציבים כאילו ניסתה לברוח ממשהו. הוא בלם בחוזקה ויצא. הוא השיג אותה בכמה צעדים בודדים. "כנסי לאוטו." "יש לי בחילה באוטו. אני מרגישה שאני הולכת להקיא. אני סתם רוצה ללכת." אנליזה המשיכה ללכת, ידיה מתנופפות בחוזקה לצדדיה כאילו ניסתה לנער מעליה כל שם וכל פנים באותו בית. להיות שק החבטות של המשפחה העייף אותה. המבטים שזכריה וסלינה החליפו בארוחת הערב עדיין גרמו לאנליזה לבחילה. אותם מבטים חטופים, המסרים השקטים שהועברו ביניהם - כולם בשולחן ראו את זה. אף אחד לא אמר מילה. איך אנשים יכולים לדבר על לשחרר כאילו זה קל? כאילו אפשר פשוט לכבות את כל מה שמרגישים? היא אמרה לעצמה להיות חזקה. היא אמרה לעצמה להמשיך הלאה, אבל הלב שלה נגרר מאחור כמו חיה עייפה שמפחדת מדי לשחרר דבר גוסס. היא ניסתה. היא נאבקה להחלים, אבל למה הוא לא יכול פשוט לעזוב אותה בשקט? "עזוב אותי! אל תיגע בי!" היא צעקה, וחטפה את זרועה בחופשיות. אולם, לפני שהיא הספיקה לסגת, רגליה עזבו את הקרקע. זכריה הרים אותה בלי מילה. הוא נשא אותה אל המכונית, דחף אותה למושב הנוסע, חגר אותה וטרק את הדלת. בפנים, הכל נדם מלבד קול הנשימות הכבדות שלהם. "אן, מה את בכלל עושה עכשיו?" קולו סוף סוף שבר את השקט. אנליזה לא ענתה. היא שמרה על פניה מופנים אל החלון ובהתה החוצה. אצבעותיו התהדקו סביב ההגה. מפרקיו בלטו. לסתו התהדקה. היא לא הזדעזעה. זכריה קרע את העניבה שלו, תפס את פרק ידה ומשך אותה קרוב יותר. "אנליזה!" היא סובבה את ראשה. נשימתו נעתקה. פניה החווירו. עורה נראה דק כנייר תחת האורות הרכים. עיניה היו רחבות וחשוכות, אבל מטושטשות מדמעות שלא הניחה להן לנשור. קצוות ריסיה היו אדומים. לחייה אחזו בסומק שביר, כאילו היא מצמוץ אחד מלהישבר. ומשום מה, זכריה הרגיש שהיא כבר נשברה. משהו לחץ בחזהו. כל פניו השתנו באשמה. אנליזה ניסתה להשתחרר. "עזוב אותי! מה אני עושה? כואב לי. כל הגוף שלי כואב, ואני אפילו לא יכולה לאבד את הסבלנות שלי?" היא בהתה ישר בו. "זכריה, שאל את עצמך את זה - אכפת לך ממני בכלל יותר?" המבט בעיניו השתנה. אשמתו הפכה נואשת. הוא הושיט יד וליטף את גבה. "אני מצטער, מותק. אני כל כך מצטער. זו אשמתי. לא ידעתי שהמרק כל כך חם. תני לי להסתכל על הכוויה, בסדר?" הוא הושיט יד לשולי החולצה שלה. היא סטרה את ידו. הוא לא התעצבן. קולו נשאר רך. "בסדר. בסדר. בואי נלך לבית החולים." הוא התכופף לנשק את מצחה. היא סובבה את ראשה והניחה לזה להחטיא. הוא ליטף קלות את שערה והתניע את המנוע. הם לא הספיקו להגיע רחוק לפני שהטלפון שלו התחיל לצלצל שוב ושוב. הוא התעלם מהשיחה הראשונה, ואז מהשנייה. אחרי השלישית, הוא החליק את האוזנייה שלו וענה. פניו השתנו ברגע. הדאגה נעלמה, והוחלפה בחיוך מנומס ומאולץ. "יש לי מקרה חירום בעבודה. את יכולה לצאת לכאן לכמה זמן?" אנליזה לא אמרה דבר. היא פתחה את הדלת ויצאה. אחר כך, היא טרקה אותה מאחוריה. "אני אבקש מג'קי לאסוף אותך מיד. רק תחכי כאן, בסדר?" הוא אמר דרך החלון. היא לא הגיבה. היא עמדה ברוח עם ידיה לצידיה, שמלתה מתנפנפת בעדינות. פניה נראו כמו יריעת זכוכית רגועה. זכריה בהה בה. משהו בו היסס. היא נראתה כאילו היא כבר איננה. הוא היסס, אבל קולה הבוכה של קורל מילא את מחשבותיו. הוא נזכר בתאונה שהיא הזכירה. הוא נזכר איך אנליזה עקבה אחריו מאז שהייתה בת תשע. הוא נזכר בה בגיל שמונה עשרה, הולכת ממשפחת וייט רק כדי לגור איתו באותו מרתף לח. הוא נזכר כמה שהיא אהבה אותו פעם. הוא לחץ על הגז ונסע. היא אהבה אותו. הוא תמיד יהיה העולם שלה. הוא יפצה אותה מתישהו. אנליזה עמדה במקום שבו הוא השאיר אותה וצפתה במכונית היוקרה נעלמת לתוך הכביש שלפניה. שפתיה התעקלו לחיוך דק. זכריה, אף אחד לא נשאר באותו מקום לנצח, היא חשבה. אתה חושב שרגע של 'אהבה אמיתית' יכול להשאיר מישהו בסביבה לנצח? אחוזת משפחת וייט ישבה גבוה בשכונה מגודרת שנבנתה לתוך הגבעות. האוויר היה דומם. הכביש היה נקי. לא נראה שום מונית באופק. היא התקשרה לג'סיקה, ואז התחילה ללכת לבד במורד הגבעה. כשעקפה פינה, היא ראתה שלושה ילדים התאספו תחת עץ גבוה, קופצים וצועקים. אחד מהם, ילד לא מבוגר מעשר, היה באמצע הדרך במעלה הגזע. "היי! זה מסוכן! תרד משם!" העץ עמד ממש ליד קצה אגם מלאכותי. הילד איבד את אחיזתו והחליק הצידה, נוטה לכיוון המדרון ליד המים. אנליזה רצה. רגליה פגעו בקרקע בחוזקה. היא צריכה להגיע אליו בזמן. "לא, אנחנו צריכים לטפס למעלה! הרחפן שלנו תקוע בעץ! את יכולה לעזור לנו להוריד אותו?" ילדה קטנה עם שתי לחמניות קופצניות נאחזה בשרוול של אנליזה, קולה גבוה בדחיפות. היא לא יכלה להיות יותר מחמש. היא נראתה כמו פתית שלג עם עיניים עצומות ממצמצות שנוצצות בדאגה. אנליזה התכופפה וטפחה בעדינות על ראשה. "אני לא טובה בטיפוס על עצים, מותק." הילדה ניפחה את לחייה וזעפה. אנליזה הצביעה על השלט שהחזיקה בידיה. "אבל אני ממש טובה בהטסת רחפנים. מה דעתך שתמסרי לי את זה ואני אנסה להטיס אותו למטה?" הבנים התגודדו, קולות מצטברים אחד על השני. "בשום פנים ואופן! הוא תקוע! את לעולם לא תוציאי אותו!" "פפפ, אני מטיס רחפנים עוד לפני שהיית בגן. כבר ניסיתי מאה פעמים. אם את לא יכולה לטפס, אז תתרחקי ותפסיקי להחמיר את המצב." לנער בעץ היה סנטר מורם וחיוך זחוח על פניו. אנליזה צחקה בשקט. "בסדר, בואו נעשה עסקה. אם אני לא מצליחה להוריד אותו, אני אקנה לכם אחד חדש. אבל אם כן, אתם צריכים לצעוק, ממש חזק, 'גברת, את הכי טובה!' דיל?" "את בפנים! את תתחרטי על זה! לימון, תני לה את השלט!" "לא, את זו שעומדת לאכול את המילים שלך. תראה את זה." אנליזה הציצה מבט אחד ברחפן, נעלה על המיקום שלו והזיזה את ג'ויסטיק השליטה בלי להסס. הנער לעג, ידיו שלובות, מחכה שהוא יתרסק לתוך ענף. אבל המבט הזחוח שלו נעלם ברגע. הרחפן, שהיה תקוע בחוזקה בענפים כמו חרק בצנצנת, התעורר לחיים לפתע. הוא רעד פעם אחת, ואז זינק דרך העלים בפריצה נקייה, חותך דרך הפערים כמו חץ כסף. הוא יצא מהעץ בטילטול חד, מטפס במהירות כשעלה לשמיים הפתוחים. "וואו!" "זה טס!" "היא באמת עשתה את זה!" אנליזה נסוגה והנחתה את הרחפן בצלילות ופניות חלקות, מירוץ אותו ממש מעל פני האגם לפני שמשכה אותו חזרה לעננים. הילדים הריעו מאחוריה, מוחאים כפיים וצועקים כאילו היו להם מושבים בשורה הראשונה במופע אווירי. אנליזה הטתה את ראשה לאחור וצפתה בו גולש. עם כל לולאה, משהו כבד בתוכה הרגיש קצת יותר קל. היא נסוגה שוב, חיוכה קל ורחב, שפתיה נפערות כשהרוח נגעה בפניה. אז, היא נתקלה במשהו. זה לא היה קר כמו קיר. זה היה חם. וזה נשם. היא הסתובבה במהירות, מבוהלת, בדיוק כשנשימה חמה חלפה על פני אוזנה. זה לא היה קיר. זה היה גבר. הפאניקה שלה גרמה לה להסתובב, אבל היא איבדה את שיווי משקלה וצללה אחורה. היא התרסקה ישר לתוכו, והפילה את שניהם צעד אחד אחורה. גבו פגע בקיר האבן שמאחוריהם. אנליזה הושיטה יד לכל דבר כדי להימנע מנפילה. אצבעותיה אחזו בעניבתו ומשכו אותה בחוזקה. הם קפאו ככה, גופות קרובים, ידה עדיין אוחזת בקשר המשי על חזהו. היא הביטה למעלה וראתה את הקו החד של לסתו, עור חיוור ממוסגר על ידי צווארון של חולצה לבנה צחה. הגרגרת שלו זזה קלות. נקודת חן קטנה ממש מתחתיה זזה עם התנועה, עדינה אבל מסיחה את הדעת. קול עמוק רעם מחזהו. אנליזה מצמצה, הבינה שהיא עדיין אוחזת בו בעניבה וכמעט משכה אותה לתוך צווארו. קו אדום דק סימן את קצה צווארונו. היא עזבה במהירות וצעדה צעד אחורה. ואז הגיעו צעקות הילדים. "זה מתרסק! זה יורד!" לבה קפץ. הרחפן! היא הביטה בשלט, אצבעות קפואות. לא היה לה מושג באיזו פקודה להשתמש. היא הביטה למעלה, מצמצת דרך הענפים... ואז יד חמה החליקה על ידה. אצבעותיו עטפו את שלה והפעילו בעדינות את הג'ויסטיק. הרחפן ירד בספירלה, הסתובב לעבר צמרות העצים. אבל ממש לפני שהוא פגע, הוא הסתובב בחדות ועלה שוב, מגרד על פני הענפים בתנועה נקייה. הגפיים רעדו, ופרחים זהובים ניתכו, מרפרפים באוויר כמו פתיתי שלג מזהב. אורות הבהבו סביבם, אחד אחד, שוטפים את החצר בענבר רך. באור הדועך ובריח של עלי כותרת מעוכים, אנליזה הביטה למעלה ופגשה את עיניו. הם היו עמוקים ודוממים, חשוכים כמו האוקיינוס בלילה.