"סטרת לי, צעקת עליי, קיללת אותי, והשפלת אותי מול כולם. זה לא מספיק? בואי פשוט נלך הביתה כבר!" זכריה תפס את ידה, קולו מתוח מייאוש.
אנה-ליזה משכה את ידה בחופשיות, טון הדיבור שלה חותך כקרח. "הביתה? איתך? אל תשלה את עצמך. זכריה, מה שהיה בינינו נגמר מזמן. אין 'אנחנו', ובטח שאין בית שמחכה לנו."
עיניה היו חדות ויציבות, אבל לא השתקף בהן דבר ממנו. זה היה כאילו הוא אפילו לא קיים.
הצבע ניגר מפניו של זכריה. י
















