החברה של אנליז קלוד טענה שראתה את זכריה שו נכנס למלון עם האישה האחרת, שניהם מתנהגים קרוב מדי. אנליז פשוט צחקה על זה. "בטח טעות." זכריה? לבגוד בה? הם גדלו זה לצד זה. שלוש עשרה שנים של היסטוריה, נאמנות וקשר עמוק כל כך שהרגיש בלתי מעורער. רק בחודש שעבר, הוא שכר את המסך הדיגיטלי הגדול ביותר באוסאטון ליום הולדתה. הצהרת האהבה שלו הושמעה בלופ לכל העיר. מסירות כזו לא נעלמת סתם כך. חוץ מזה, הם ניסו להביא ילד לעולם עכשיו. היא בדיוק קיבלה את תוצאות בדיקות ההכנה להריון שלה. הכל נראה טוב. ברגע שראתה את הדו"ח, היא פנתה ישר למשרד שלו כדי לחלוק את החדשות הטובות. היא יצאה מהמעלית שהובילה ישר לקומה העליונה. אבל מישהו כבר עמד שם, חוסם את דרכה. "את לא יכולה להיות כאן בלי פגישה!" הנערה נזפה, סנטרה מורם מעט. היא לבשה שמלה צהובה בהירה. היא נראתה צעירה, חדה ומעט בטוחה מדי בעצמה. פניה נראו מוכרים במעורפל. היא עמדה כששתי ידיה מושטות קדימה, במטרה ברורה למנוע מאנליז לעבור. "קורל, זו גברת קלוד. היא גם אשתו של מר שו." ג'קי מיהר, טון הדיבור שלו מתוח. "תתנצלי." קורל נראתה המומה לרגע, ואז יישרה את גבה ואמרה בטון מתוק, "אחר צהריים טובים, גברת קלוד. אני קורל סלנדרידג'. מר שו מממן את הלימודים שלי." "אני בת מזל שהוא נתן לי להתמחות כאן. לא קיבלתי הודעה על אורחת, אז פעלתי לפי הנוהל. אני מקווה שאת מבינה." היא נשמעה מנומסת, אבל היה נימה בקולה. סוג שקט של אתגר. אנליז לא הגיבה. עיניה צנחו לידיה של קורל. "לק יפה," היא ענתה, שטוחה ורגועה. הנצנוץ הכחול האבקתי הזה היה אותו גוון שהיא ראתה על הזרת של זכריה אמש בזמן שהם בישלו. היא שאלה על זה. הוא אמר שזה דיו. היא לא חשבה על זה הרבה אז. עכשיו, קורל הכניסה במהירות את ידיה מאחורי גבה. היא הפנתה את ראשה מעט, אבל לא מספיק מהר. אנליז ראתה את זה. סימן כהה ועמוק הוטבע בעור מאחורי אוזנה. היקי. עם סימני נשיכה קלים סביבו. היא הכירה את המקום הזה. זכריה תמיד נישק אותה שם. הוא קבר את פניו מאחורי אוזנה כשהוא לא הצליח להתאפק. קולו היה נמוך, עבה בתשוקה. "מותק... מתי סוף סוף תהיי מוכנה? אני רוצה אותך כל כך שזה כואב..." גופה עבר כל כך הרבה. היא סבלה נזק רציני לפני שנים, ורופאים אמרו לה שהריון יהיה כמעט בלתי אפשרי. זכריה אמר שהוא אלרגי לקונדומים. הם תמיד היו עסוקים מדי, עייפים מדי. הם היו נשואים שנתיים, ועדיין מעולם לא הלכו עד הסוף. בכל פעם שהוא הלך להתקרר במקלחת, היא הרגישה קרועה - אשמה, נרגשת ואסירת תודה. אז, כששאל על תינוק, כשאמר לה בעדינות לעזוב את עבודתה ולהתמקד בבריאותה, היא הסכימה בלי היסוס. במשך שישה חודשים, היא סבלה את הבדיקות האינסופיות. אבל עמוק בפנים, היא ציפתה לזה. הלילה היה אמור להיות ליל הכלולות האמיתי שלהם. היא אפילו יצאה וקנתה הלבשה תחתונה - משהו שהיא בדרך כלל לא הייתה לובשת. אבל עכשיו היא ידעה את האמת. זכריה לא העריך אותה. הוא כבר הלך למישהי אחרת בשביל מה שהיא לא יכלה לתת. האזהרה של חברתה, האמון העיוור שלה, הכל פגע בה בבת אחת כמו לבנה בחזה. היא עמדה דוממת כאבן. "גברת קלוד, מר שו עם מר ווייט. את יכולה להיכנס," אמר ג'קי ברכות כשמשך את קורל הצידה. אנליז צעדה קדימה, עקביה נוקשים בהתמדה על הרצפה המלוטשת. היא הגיעה לדלת המשרד ודחפה אותה מספיק כדי לשמוע. איש דיבר בפנים. "זה בסדר שיש לך כפילה, אבל להחזיק אותה כל כך קרוב זה פשוט לבקש צרות. מה אם אנליז תגלה?" זה היה קולו של כריסטופר ווייט. אנליז קפאה. אצבעותיה הפכו קרות כקרח על ידית הדלת. הבגידה של זכריה הייתה אמיתית. וכריסטופר - אחיה שלה - כבר ידע. זכריה ענה. קולו היה נמוך ורגוע, יציב כתמיד. "אל תדאג. אן סומכת עלי. היא אוהבת אותי. היא צייתנית. היא לא תעזוב. היא ממוקדת בהריון. היא לא תשים לב לכלום." כל מילה חתכה עמוק יותר מקודמתה. קולו של כריסטופר חזר. "אל נשכח, סלינה שילמה למישהו כדי לפגוע בה. אנליז נדקרה פעמיים. הרחם שלה כמעט נהרס. כולם באוסאטון יודעים שהיא לא יכולה להביא ילדים." "אם לא היית מציע נישואין, מוציא אותה מהמדינה ושומר עליה מאושרת, לא היה לנו זמן לנקות אחרי סלינה." "אם סלינה הייתה נכנסת לכלא בגללה, חייה היו נגמרים. באמת הלכת רחוק בשבילה." "סלינה גאה. היא לא אוהבת תחרות. היא לא דומה לאנליז. אם היא תגלה שמצאת מחליפה שנראית בדיוק כמוה, היא תשתגע." "זה רק רומן חולף. סלינה חוזרת בקרוב. אני אתפטר מהמחליפה עד אז." "בסדר. רק תטפל בזה נכון." ידה של אנליז רעדה. רגליה הרגישו חלשות. ראייתה היטשטשה כשהכאב ריסק את חזה. זה הרגיש כאילו ליבה נקרע, כאילו אצבעות חופרות, לוחצות, קורעות אותו לחתיכות. גבה התעגל ממשקלו. נשימתה נעצרה. ברכיה כמעט קרסו תחתיה. היא הייתה הבת האמיתית של משפחת ווייט, ובכל זאת הם לא החזירו אותה הביתה עד שהיא הפכה לשבע עשרה. לא משנה כמה מנומסת או מתחשבת היא הייתה, לא משנה כמה קשה היא ניסתה לרצות אותם, הוריה ואחיה הגדולים תמיד העדיפו את המזויפת - סלינה ווייט. האדם היחיד שבאמת דאג לה היה סבתא. כשאנליז הפכה לבת שמונה עשרה, סבתא נתנה לה את צמיד הירושה של המשפחה. סלינה לא יכלה לסבול את זה. היא בכתה וצרחה בלי הפסקה עד שהוריהם נתנו לה אחוזה בשווי חמישים מיליון דולר רק כדי להרגיע אותה. לא הרבה אחרי זה, אנליז הייתה בדרכה הביתה לילה אחד כשקבוצת בריונים כיתרה אותה. הם משכו אותה לסמטה חשוכה. היא נלחמה בכל כוחה, אבל הם דקרו אותה פעמיים. היא שכבה שם מדממת, בגדיה ספוגים. כשהתוקפים ברחו, היא זחלה לעבר הרחוב לבדה, גוררת את עצמה מהסמטה הזו לעזרה. היא הובהלה לבית החולים, בקושי נאחזת בחיים. הרופאים כמעט היו צריכים לקחת את הרחם שלה. הסיפור התפוצץ באינטרנט ובכל כלי התקשורת. "שמעת? הבת האמיתית של משפחת ווייט נאנסה ואיבדה את הרחם שלה!" "היא חסרת תועלת עכשיו. לא יכולה להביא ילדים. היא כבר הייתה גסה - עכשיו היא הרוסה לגמרי. מי ירצה אותה?" "כמה בחורים עשו לה את זה? אם הייתי היא, הייתי קופצת לנהר עד עכשיו." הלעג התפשט כמו אש בשדה קוצים. הבושה מעולם לא הרפתה. ובתוך כל זה, זכריה היה היחיד שעמד לצידה. בזמן שכל העיר קרעה אותה לגזרים, הוא התקדם ואמר שהוא אוהב אותה. מיד אחרי יום הולדתה השמונה עשרה, הוא כרע ברך והציע נישואין מול כולם. הוא לקח אותה לטיול. הוא נשאר קרוב ועזר לה להחלים. היא כמעט טבעה כילדה, וזכריה היה זה שקפץ להציל אותה. אחרי זה, היא נצמדה אליו כמו צל. כבר היו לה רגשות כלפיו, ואחרי זה, היא נתנה לו את ליבה לחלוטין. גם כשמשפחתה לא אישרה, היא נשארה לצידו. לא היה לו כלום, אבל לא היה אכפת לה. היא עבדה איתו בשנים הקשות ביותר - דרך המרתף הקטן שבו הם גרו, דרך כל הלילות חסרי השינה. היא לא התלוננה פעם אחת. שנתיים לאחר מכן, הם סוף סוף התחתנו. גם אחרי זה, הוא נשאר עדין. אהבתם נשארה חזקה. הם החלו לתכנן תינוק. הכל הרגיש כמו חלום. אנליז חשבה שזכריה הוא האור שלה, הנס שלה, התשובה היפה לכל הכאב שהחיים זרקו עליה. אבל אז היא ראתה את האמת - זכריה תמיד אהב את סלינה. בגלל זה הפנים של קורל הרגישו כל כך מוכרים. היה לה את המראה הרך והשברירי הזה שסלינה לבשה כל כך טוב. אז, הצהרת האהבה, הצעת הנישואין הפומבית, הנישואין - אף אחד מזה לא היה בשביל אנליז. הכל היה כדי להגן על סלינה. לשרת אותה. להגן עליה. כמה אצילי מצידו. ומה זה הפך את אנליז? קורבן לסיפור האהבה שלהם? מחליפה לילדה שהם סגדו לה? האם עליה להודות להם על כך שעטפו אותה בשקר הקטן והיפה הזה? קול פרץ מאחורי הדלת. "מי שם?" זכריה דיבר, קולו נמוך וקר. הוא נשען לאחור מהשולחן וצעד לדלת, עיניו כהות וחדות. הוא טרק את הדלתות הכבדות ונשאף אוויר וסרק את המסדרון במבט מתוח, אבל המסדרון בחוץ היה ריק. מצחו התקמט. ג'קי הגיע בריצה במסדרון. "מי עבר כאן עכשיו?" קולו של זכריה היה מתוח. ג'קי קפא תחת מבטו, לא בטוח מה קרה. הוא לא העז לשקר. "מר שו, הגברת עברה. היא נתקלה בקורל. נראה שהיא התרגזה. לא ראית אותה?" "אנליז הייתה כאן?" כריסטופר צעד קדימה, הבעתו מתהדקת. לסת של זכריה ננעלת. חוסר נעימות פתאומי עבר בחזהו. הטון שלו הפך קר. "תבדוק את צילומי האבטחה. עכשיו."