יונתן נשען באדישות על משקוף הדלת, צופה באנליזה שממש רצה במורד המסדרון ונעלמה כהרף עין. חיוך קל משך את שפתיו. הוא הרים את סנטרו לעבר "קציצת בשר", שעדיין רבץ ליד הדלת, ואמר: "נו, לך. אם לא תעמוד בקצב הפעם, אני חושש שבסוף תהפוך לתבשיל כלבים." "האו!" נבח "קציצת בשר" כאילו הבין, ואז זינק בעקבותיה. בתוך המעלית, פניה של אנליזה עדיין בערות. כל הקומה הזו הייתה שייכת ליונתן לבדו, ואף שהמעלית לא נפתחה ישירות