**נקודת מבט: מייב** כל הזעם הלבן והלוהט שאחז בגופי התפוגג ברגע שפרקתי את משא מחשבותיי בפני המלך האלפא. בתחילה, הרגשתי רק הקלה מתוקה וחסרת משקל על כך שאמרתי את כל מה שכל כך הייתי זקוקה לומר. אך לפתע מצאתי את עצמי משוחררת מאחיזתה של אותה רוח נקמנית וחסרת מנוח. ועכשיו, הייתי ערה, נאלצת להתמודד עם תוצאות מעשיי הפזיזים. *לעזאזל, מה עשיתי?* חשבתי, אחוזת אימה. *זה כל כך לא מתאים לי!* עיניו הירוקות של המל